היי אמא. היי גם אבא 
אני בבית חולים. חחח למה אתה כותב את זה טיפש הם שמו אותך שם.. 
לא נורא 
אני בבית חולים כבר… 62 ימים. כן. 62. היום הראשון בספטמבר משמע עברו חודשיים
אני רוצה לבקש מכם סליחה. 
שילמתם על פסיכולוג למרות שאבא לא עבד שנה שלמה.. נתתים לי אוכל ובית ומיטה נוחה לישון בה.. אוי איך שאני מתגעגע למיטה הזאת. המתכווננת הכחולה שלי… מה הייתי עושה בשביל לישון בה רק עוד לילה אחד!!! היה לי טלפון יחסית טוב ואפילו תכננו את הטיסה שלי לצרפת
אבל לא גיליתי לכם כמה רע לי ובגלל זה אני פה עכשיו.
סליחה שלא סיפרתי על הסיגריות.. והסמים.. והעוד כמה דברים שעישנתי… 
סליחה שלא סיפרתי על הכדורים, וסליחה שמצאתם אותי בלי הכרה. 
סליחה על כל החתכים ועל כל הכתמי דם שיש לי על המיטה שאמרתי שזה בתולות שאני מזיין אבל אף פעם לא באמת הבאתי בחורות הבייתה..
סליחה על כל פעם ששיקרתי. 
סליחה על כל פעם שפצעתי
את עצמי פיזית. אתכם נפשית
לא מגיע לכם ילד כמוני. לא מגיע לי הורים כמוכם
אתם כאלה מדהימים ותומכים ועוזרים בכל מצב ובתמורה רק רע לי 
אני כל כך אנוכי
זה כל כך מטומטם 
אני מטומטם.
הפסיכיאטרית פה אומרת שאני צריך להסתכל על עצמי באור הרבה יותר חיובי ולא להוריד מערכי אבל אין פה ערך.. אתם היחידים שצריך להעריך. 
אני חושב שכולם פה רוצים הורים כמוכם. כאלה שמביאים לי אוכל אחת לשבועיים ומבקרים אותי מלא. סליחה שגם את זה מנעתי עכשיו 
סליחה על החתכים האחרונים שעשיתי.. הרופאים פה לא קיבלו את התירוץ שלי 
יש לי חתך נורא עמוק ברגל וגם כמה מדממים עדיין בחזה ובבטן. אני נורא אוהב את הצלקות האלה שלי 
הן שומרות עליי 
הן אמיתיות 
הן מזכירות לי שאני אמיתי.
הן מזכירות לי את כל מה שעברתי. את כל מה שעוד אעבור. 
אני מבטיח לא לחתוך יותר. 
טוב אני לא יכול כל כך … אין לי למה לחתוך
אבל אני מבטיח 
ואני אוהב אתכם 
ואתם יותר חשובים לי מהכל
והלוואי והייתי יכול להגיד לכם את פנים מול פנים במקום לכתוב לכם את כל זה עם הדם שלי 
מקווה שתקברו את זה ביחד איתי 
אני אוהב אתכם. 
אתם נהדרים. 
כמעט כמו החיים שיכלו להיות לי.