1.10.1976

חבר יקר. 

אני לא באמת יודע למה אני כותב לך את זה, אני גם לא יודע איך זה אמור לעזור לי, אבל לינדה הפסיכולוגית אמרה שזה יכול. "עצם העובדה שהוא לא מכיר אותך ולא יודע כלום עלייך יכולה לעזור. אתה מתחיל איתו מאפס. אתה יכול להיות איתו כל מי שאתה רק רוצה." "אבל זה יהיה מזוייף כי אני לא רוצה להיות אני, ואז הוא לא ידע מי אני באמת." "אז אל תהיה איתו אתה. אבל תדבר איתו. מה רע כבר יכול לקרות?" מסתבר שהרבה. 

בכל מקרה, אני רק רוצה לבקש שלא תנסה למצוא אותי או לראות מי אני. אל תחפש אותי גם. 

--

אני חושב שהמצב הנפשי הרגע שלי החל להתקלקל כשעלמה התאבדה. את האמת שהיא דיברה על זה הרבה. היא גם הסבירה הרבה מה עובר עלייה. 

בערבי שישי, כשהיינו עולים על הגג של הבניין עם השלוש קומות, היא תמיד הייתה מוציאה את הג'ויינטים. הייתי מסתכל עלייה, ורואה כמה כואב לה. בימים החמים של הקיץ כשכולנו היינו הולכים לים, היא הייתה הולכת עם מכנס קצר עד אמצע הירך וחולצות משובצות ארוכות. אף אחד לא הבין למה, אבל אני ידעתי. 

מתישהו בגיל 12, חבר של בן דוד שלה הגדול אנס אותה. זה היה ברור שזה יקרה, אבל אני לא אמור להודות בזה. אני גם לא ממש אמור לספר על זה אבל היא כבר לא פה בשביל לכעוס עליי. היא הייתה שונאת כשהוא היה מגיע. הוא היה שולט בה כל הזמן. אני לא מבין איך המשפחה שלה לא הבינה למה הם נפגשים שלושתם כל כך הרבה פעמים.

אבל הם לא עשו עם זה כלום. 

אז זה המשיך לקרות. 

מאז כבר לא באמת היה לה אכפת מי יגע בה ומתי. גם לא היה לה אכפת כמה יגעו בה. היא כבר הייתה פגועה.

כשהיא הכירה את עמית ודניאל היא טיפה השתנתה. הם השפיעו עלייה לטובה. אבל היא עדיין שכבה עם כל מי שרק רצה. אני לא חושב שהיא אי פעם הבינה כמה טובה היא.

בגיל 14 מישהו ניצל אותה. הוא לקח אותה לכמה דייטים חמודים, התנהג אלייה כאילו הוא באמת אוהב אותה. אז היא שכבה איתו, כמו כולם. 

כשהיא קמה בבוקר הוא כבר לא היה. היא ראתה פתק על המיטה 'היה לי לילה מגניב. מקווה שנוכל לעשות את זה עוד פעם' והשאיר כסף בפנים. 

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עלמה בוכה. 

כשעלינו לתיכון, הרבה ירדו עלייה. כולם כבר ידעו שהיא שוכבת עם כולם. עם כולם היא כבר שכבה גם. שמיניסטים, שביעיסטים.. אפילו חמשושים. עם כולם היא שכבה. אז במקום שהם יגעו בה עוד פעם, הם התחילו לרדת עלייה. במשך שנה שלמה היא הייתה הזונה של הבית ספר. הם פשוט קראו לה ככה.. אפילו לא ממשו את זה.

היו לה חיים גרועים. אני יודע את זה. אני יודע על כל טיפול פסיכולוגי שהיא הלכה אליו ועל כל סקס שהיא עברה. גם ידעתי את מי היא באמת אהבה ועם מי היא רק רצתה להרגיש אהובה. גם אהבה מזוייפת זו אהבה. 

היינו כזאתי חבורה ארבעתינו. היינו נורא מבודדים ונורא מורחקים וכל כך מאושרים ביחד. כל אחד והעצב שלו אבל כשהיינו ביחד הכל היה פשוט כיף. היינו אמיתיים. 

אבל עלמה לא. עלמה ראו לה בעיניים כמה רע לה. אני חושב שזה החלק שהיינו צריכים להיבהל בו. 

אבל עכשיו כבר אין מה לעשות את האמת, ואנחנו פשוט שקועים בעצמו כי אין מה להגיד. 

הכאב בחזה עובר כל פעם שאני חושב עלייה, כל פעם שאני צריך לדמיין את הפרצוף שלה ולהסתדר עם זה. 

אני לא חושב שהיא הבינה כמה היא שווה בשבילי. כמה אהבתי אותה. אהבה אמיתית

אני אפילו לא בטוח אם רומנטית. 

בכל מקרה, כבר שנה וחודשיים שהיא לא פה. גם אני לא ממש פה בחודשיים האלה אבל אני פה פיזית. כל הקבוצה הזאת ממש התרחקה ואנחנו כבר ממש לא כמו פעם. אבל זה הגיוני. גם אני לא כמו פעם. אני בלי עלמה. 

בלי עלמה זה קשה.