אני חושבת שאתמול היה הוחכה מושלמת לכמה שאני לא צריכה את האנשים האלה בחיים שלי.

יצאתי בבוקר לכיוון העיר כי אופיר היה שם וחיכיתי לו שעה בשמש עד שהוא יצא וכשהוא יצא נסענו לתל אביב. 

היו פקקים, יצאנו באיחור ופספסתי את הטרמפ של אמא שלי מה שגרם לי לחזור הבייתה ב6 שזה מאוד מבאס אותי. 

להיות עם אופיר לא היה לי רע. גם להיות עם אופיר ועם עוד 2 בנות אחרות בעד העצם לא היה לי רע אפילו היה לי מאוד טוב 

אבל לחזור לשם ולהיות עם כל האנשים האלה עשה לי מליון רע. 

תעשיית הפייסבוק (ואני אומרת את זה ממקום נורא אישי בתור אחת שהייתה מכורה לפייסבוק 6 שנים) היא נורא צומית. ניסיתי למצוא מילה טובה יותר אבל אין כזאת. היא פשוט חיפוש אחר תשומת לב. 

יצא לי לראות פוסט מתישהו, קצת לפני שמחקתי את הפייסבוק, של כמה שכשאנחנו מרגישים רע עם משהו אנחנו כותבים בדיוק ההפך. 

אני לדוגמא, כשהייתי עצובה בשעות הערב, הייתי מעלה תמונה וכותבת משפט משיר עצוב. הוא היה עצוב כי זה השיר שתיאר איך הרגשתי באותו הרגע אבל חיכיתי לתגובות של 'מהממת', 'הגופה היפה הזאת' 'יותר כתומה מגזר' (הגופה כי אני לבנה כמו גופה והכתומה כי צבעתי לכתום). אם הייתי פעילה גם בסטטוסים כנראה הייתי כותבת איזה משהו מצחיק בשביל  לקבל על זה הרבה לייקים. ככל שאתה עצוב יותר או ככל שאתה רוצה יותר תשומת לב ככה תחשוב יותר בשנינות על הסטטוסים שלך. אני לא אומרת שרק כשאתה עצוב וזה אתה כותב סטטוסים, ממש לא. יש המון אנשים בפייסבוק שכותבים דברים שנונים ומצחיקים ומקבלים מלא לייקים ותגובות על זה גם בלי קשר, סתם כי זה יוצא להם מהראש. אבל אני יודעת על עצמי שכשרע לי אני אפרסם תמונה. 

אתמול באוטובוס לדוגמא שמעתי שיר שנורא מזכיר לי את אופיר. ורציתי לחפש תמונה ולהעלות את השיר הזה שיגידו לי שאני יפה. 

עזבו את זה שפתאום יש הרבה פחות דרמות בחיים שלי, גם ההתנתקות מהמקום הזה הייתה לי הרבה יותר פשוטה משחשבתי. 

אני לא בן אדם של וואטספ או סקייפ או אפילו קיק או דברים אחרים. אני בן אדם של פייסבוק. השילוב של הצ'אט והשיתוף הגדול הזה גורם לי להרגיש חלק ממערכת כלשהי. כשאנשים עברו לווטסאפ לא באמת הבנתי למה. וואטספ זו דרך לשמור על קשר עם האנשים שאתה גם ככה איתם בקשר. 

בן אדם מעלה תמונה לפייסבוק שהוא מוכר מכונית. לא דיברת איתו שניםםם ופתאום יש לך הזדמנות. אתה קובע לדבר על המכונית ואתה יושב אצלו בבית שעות לדבר על כל התקופה האחרונה שפספסת. 

אין את זה בווטספ או קיק או במקומות שהם נטו שיחות. ההתנהלות בפייסבוק נורא חשובה לשמירת קשרים. אבל כשאתה שם לב כמה החברה שלך לא טובה או כמה שזה לא שווה לשמור איתם על קשרים, פתאום הכל נראה שונה. 

בהתחלה, כשרק רציתי למחוק את הפייסבוק ממש פחדתי מזה. זה אומר לעבור לווסאפ ולא לראות כשכל החברים כותבים ואי היכולת להתעדכן וכל התמונות שלי שם!!!! ומה לא. אבל יום אחד ידיד שלי אמר לי משהו ונכנסתי מזה לפניקה. מהר מהר בלי לשים לב בכלל מה קורה עם עצמי פשוט מחקתי אותו. 

בהתחלה השתמשתי עוד בישן שלי. מחקתי גם ממנו את כל החברים והשארתי כמה בודדים ופשוט הייתי עוברת שם על הדף בית מבלי לעשות הרבה. עשיתי לייק לסטטוסים מצייצים בשביל שהדף בית יהיה מלא ושיננתי כל פוסט עשר פעמים כי זה כמה פעמים שקראתי אותו. הייתי צריכה את הפייסבוק בשביל להגיד שאני חלק מהמערכת. 

אבל אני לא, וגם הפסקתי להשתמש בפייסבוק הישן שלי. וכשאומרים לי 'תחפשי אותו בפייסבוק' אני עונה שאין לי. כי הפייסבוק ההוא הוא בשביל לראות מה קורה עם בן דוד שלי שנמצא בסוף העולם ובשביל למצוא דרך קלה יותר כי אני שונאת וואטספ בשביל לדבר עם מאיה ורון. אבל זהו. אין לי פייסבוק ואני נורא גאה בעצמי על זה. 

את האפליקצייה בטלפון יקח לי אולי עוד קצת זמן למחוק. אני גם בקרוב יכנס לפייסבוק הישן שלי ואשמור משם את כל התמונות מבלי להסתכל על כלום. 

תשומת לב זה משהו שכולנו צריכים. באמת. אבל לא בצורה הזאת. 

כשאני אומרת לבן אדם 'אני הולכת לבית חולים' אני לא מצפה שהוא יסנן או ישתוק, אני יודעת שהוא יגיד 'מה קרה?'. הוא גם יודע שזה מה שצריך להגיד. אחרת בשביל מה אמרתי לו את זה? בשביל שהוא יגיד לי 'כל הכבוד, דרך צלחה'? מה פתאום. אנחנו מתנהלים בפייסבוק בחיפוש אחר תשומת לב. 

רוב הזמן פייסבוק הוא יעל נורא. ניקח את הדוגמא של הלמכור מכונית. בכל השכונה לא רצו אותה.. בכל העיר לא רצו! אז העלנו תמונה לפייסבוק ורשמנו 'מכונית יד שנייה. בת שנה וחצי בלה בלה בלה בלה בלה'. 30 הודעות. עוד כמה עשרות שיחות. 

בן אדם צריך עזרה כספית (וראיתי את זה לא פעם ולא פעמיים כפוסטים בפייסבוק. בעיקר בסטטוסים מצייצים). רושמים סיפור חיים מרגש וסוחט דמעות, את הבנק ואת כל הדברים האלה שאני לא מבינה בהם ובוםםםם אתה נהיה מליונר רק מעשרות אלפי אנשים שאתה לא מכיר. 

פייסבוק זה מקום נהדר. אני אישית יכולה לחיות בפייסבוק כל הזמן. אבל חיפוש התשומת לב הזה מוציא אותך מפרופורציות. פייסבוק כבר לא חסר לי כמו שהוא חסר לי בעבר. פייסבוק גם לא חשוב לי כמו שהוא היה חשוב לי בעבר. 

הפייסבוק מפוצץ בדרמות ודברים אחרים שלא תמיד יש כוח להתמודד איתם. כשיצאתי ביום ראשון חצי מהזמן גלגלתי עיניים מרוב טמטום של האנשים שם. אתמול הייתי צריכה להגיע לאיפשהו וראיתי פשוט קבוצה של ילדים שמתלבשים מוזר ויורדים לקומה -4 בשביל להתחתן ולשבור בקבוקי בירה. כשהייתי חלק מהילדים האלה זה היה נראה לי רגיל. עכשיו אני מסתכלת על זה מהצד ולא מבינה איך אנשים סובלים אותנו. כשאני הולכת לסנטר זה לשבת שם ולאכול גלידה. זה כי אין לי מקום אחר להיות בו כבר בתל אביב כי הסנטר הוא מרכז מלא זכרונות בשבילי. אני הולכת במקדונלדס שם ורואה את הפעם הראשונה שראיתי את אופיר. אני נכנסת לסנטר ונזכרת איך שחיכיתי וביקשתי מאלון שיחבק אותי. את הפעם הראשונה שנכנסתי למחששה ואת הרעידה מהפחד שהייתה לי. עכשיו אני הולכת שם והכל זה סתם זכרון שהייתי מתה לשכוח עם אנשים שאני מתה כבר להעיף. גם אם אני לא באמת מתה אני יודעת שזה מה שעדיף. ולמחוק את הפייסבוק ולחסום בווטסאפ זו הדרך המושלמת לנתק קשר עם האנשים שלא עושים לך טוב. 

אני שמחה על כל מה שהפייסבוק היה בשבילי. גם נורא שמחה על מה שהוא הביא לי. הוא קישר אותי עם מליון אנשים חדשים. אבל הוא מסגרת חולפת ולכל אחד נוח להיות בה בזמן שלו. אני מציתי את הזמן שלי ואני נורא שמחה מזה.