1.10.1976

חבר יקר. 

אני לא באמת יודע למה אני כותב לך את זה, אני גם לא יודע איך זה אמור לעזור לי, אבל לינדה הפסיכולוגית אמרה שזה יכול. "עצם העובדה שהוא לא מכיר אותך ולא יודע כלום עלייך יכולה לעזור. אתה מתחיל איתו מאפס. אתה יכול להיות איתו כל מי שאתה רק רוצה." "אבל זה יהיה מזוייף כי אני לא רוצה להיות אני, ואז הוא לא ידע מי אני באמת." "אז אל תהיה איתו אתה. אבל תדבר איתו. מה רע כבר יכול לקרות?" מסתבר שהרבה. 

בכל מקרה, אני רק רוצה לבקש שלא תנסה למצוא אותי או לראות מי אני. אל תחפש אותי גם. 

--

אני חושב שהמצב הנפשי הרגע שלי החל להתקלקל כשעלמה התאבדה. את האמת שהיא דיברה על זה הרבה. היא גם הסבירה הרבה מה עובר עלייה. 

בערבי שישי, כשהיינו עולים על הגג של הבניין עם השלוש קומות, היא תמיד הייתה מוציאה את הג'ויינטים. הייתי מסתכל עלייה, ורואה כמה כואב לה. בימים החמים של הקיץ כשכולנו היינו הולכים לים, היא הייתה הולכת עם מכנס קצר עד אמצע הירך וחולצות משובצות ארוכות. אף אחד לא הבין למה, אבל אני ידעתי. 

מתישהו בגיל 12, חבר של בן דוד שלה הגדול אנס אותה. זה היה ברור שזה יקרה, אבל אני לא אמור להודות בזה. אני גם לא ממש אמור לספר על זה אבל היא כבר לא פה בשביל לכעוס עליי. היא הייתה שונאת כשהוא היה מגיע. הוא היה שולט בה כל הזמן. אני לא מבין איך המשפחה שלה לא הבינה למה הם נפגשים שלושתם כל כך הרבה פעמים.

אבל הם לא עשו עם זה כלום. 

אז זה המשיך לקרות. 

מאז כבר לא באמת היה לה אכפת מי יגע בה ומתי. גם לא היה לה אכפת כמה יגעו בה. היא כבר הייתה פגועה.

כשהיא הכירה את עמית ודניאל היא טיפה השתנתה. הם השפיעו עלייה לטובה. אבל היא עדיין שכבה עם כל מי שרק רצה. אני לא חושב שהיא אי פעם הבינה כמה טובה היא.

בגיל 14 מישהו ניצל אותה. הוא לקח אותה לכמה דייטים חמודים, התנהג אלייה כאילו הוא באמת אוהב אותה. אז היא שכבה איתו, כמו כולם. 

כשהיא קמה בבוקר הוא כבר לא היה. היא ראתה פתק על המיטה 'היה לי לילה מגניב. מקווה שנוכל לעשות את זה עוד פעם' והשאיר כסף בפנים. 

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עלמה בוכה. 

כשעלינו לתיכון, הרבה ירדו עלייה. כולם כבר ידעו שהיא שוכבת עם כולם. עם כולם היא כבר שכבה גם. שמיניסטים, שביעיסטים.. אפילו חמשושים. עם כולם היא שכבה. אז במקום שהם יגעו בה עוד פעם, הם התחילו לרדת עלייה. במשך שנה שלמה היא הייתה הזונה של הבית ספר. הם פשוט קראו לה ככה.. אפילו לא ממשו את זה.

היו לה חיים גרועים. אני יודע את זה. אני יודע על כל טיפול פסיכולוגי שהיא הלכה אליו ועל כל סקס שהיא עברה. גם ידעתי את מי היא באמת אהבה ועם מי היא רק רצתה להרגיש אהובה. גם אהבה מזוייפת זו אהבה. 

היינו כזאתי חבורה ארבעתינו. היינו נורא מבודדים ונורא מורחקים וכל כך מאושרים ביחד. כל אחד והעצב שלו אבל כשהיינו ביחד הכל היה פשוט כיף. היינו אמיתיים. 

אבל עלמה לא. עלמה ראו לה בעיניים כמה רע לה. אני חושב שזה החלק שהיינו צריכים להיבהל בו. 

אבל עכשיו כבר אין מה לעשות את האמת, ואנחנו פשוט שקועים בעצמו כי אין מה להגיד. 

הכאב בחזה עובר כל פעם שאני חושב עלייה, כל פעם שאני צריך לדמיין את הפרצוף שלה ולהסתדר עם זה. 

אני לא חושב שהיא הבינה כמה היא שווה בשבילי. כמה אהבתי אותה. אהבה אמיתית

אני אפילו לא בטוח אם רומנטית. 

בכל מקרה, כבר שנה וחודשיים שהיא לא פה. גם אני לא ממש פה בחודשיים האלה אבל אני פה פיזית. כל הקבוצה הזאת ממש התרחקה ואנחנו כבר ממש לא כמו פעם. אבל זה הגיוני. גם אני לא כמו פעם. אני בלי עלמה. 

בלי עלמה זה קשה. 

היי אמא. היי גם אבא 
אני בבית חולים. חחח למה אתה כותב את זה טיפש הם שמו אותך שם.. 
לא נורא 
אני בבית חולים כבר… 62 ימים. כן. 62. היום הראשון בספטמבר משמע עברו חודשיים
אני רוצה לבקש מכם סליחה. 
שילמתם על פסיכולוג למרות שאבא לא עבד שנה שלמה.. נתתים לי אוכל ובית ומיטה נוחה לישון בה.. אוי איך שאני מתגעגע למיטה הזאת. המתכווננת הכחולה שלי… מה הייתי עושה בשביל לישון בה רק עוד לילה אחד!!! היה לי טלפון יחסית טוב ואפילו תכננו את הטיסה שלי לצרפת
אבל לא גיליתי לכם כמה רע לי ובגלל זה אני פה עכשיו.
סליחה שלא סיפרתי על הסיגריות.. והסמים.. והעוד כמה דברים שעישנתי… 
סליחה שלא סיפרתי על הכדורים, וסליחה שמצאתם אותי בלי הכרה. 
סליחה על כל החתכים ועל כל הכתמי דם שיש לי על המיטה שאמרתי שזה בתולות שאני מזיין אבל אף פעם לא באמת הבאתי בחורות הבייתה..
סליחה על כל פעם ששיקרתי. 
סליחה על כל פעם שפצעתי
את עצמי פיזית. אתכם נפשית
לא מגיע לכם ילד כמוני. לא מגיע לי הורים כמוכם
אתם כאלה מדהימים ותומכים ועוזרים בכל מצב ובתמורה רק רע לי 
אני כל כך אנוכי
זה כל כך מטומטם 
אני מטומטם.
הפסיכיאטרית פה אומרת שאני צריך להסתכל על עצמי באור הרבה יותר חיובי ולא להוריד מערכי אבל אין פה ערך.. אתם היחידים שצריך להעריך. 
אני חושב שכולם פה רוצים הורים כמוכם. כאלה שמביאים לי אוכל אחת לשבועיים ומבקרים אותי מלא. סליחה שגם את זה מנעתי עכשיו 
סליחה על החתכים האחרונים שעשיתי.. הרופאים פה לא קיבלו את התירוץ שלי 
יש לי חתך נורא עמוק ברגל וגם כמה מדממים עדיין בחזה ובבטן. אני נורא אוהב את הצלקות האלה שלי 
הן שומרות עליי 
הן אמיתיות 
הן מזכירות לי שאני אמיתי.
הן מזכירות לי את כל מה שעברתי. את כל מה שעוד אעבור. 
אני מבטיח לא לחתוך יותר. 
טוב אני לא יכול כל כך … אין לי למה לחתוך
אבל אני מבטיח 
ואני אוהב אתכם 
ואתם יותר חשובים לי מהכל
והלוואי והייתי יכול להגיד לכם את פנים מול פנים במקום לכתוב לכם את כל זה עם הדם שלי 
מקווה שתקברו את זה ביחד איתי 
אני אוהב אתכם. 
אתם נהדרים. 
כמעט כמו החיים שיכלו להיות לי.

בוקר. 
השעה 13:38. 
1:38 בשעון אמריקאי. 
הכלב ישן. המזגן פועל. אחותי הגיעה להוציא את הכלב. 
כואב לי הראש. המקבוק של סבתא שלי מחמם לי את הרגל. גם הפוך. 
קר. מאוד קר. אני לא יודעת מה יותר קר. הלב שלי או החוסר נשימה שמקפיאה לי את המוח. 
יש מסביבי מלא כדורים. אני לא יודעת מה מהם מה. אני לא יודעת מה מהם לקחתי, מה מהם לקחת עוד. 
חנה ארנדט יש בטלוויזיה. סיפור שואה. אני רוצה להיות שם. אל תשנאו, אני רוצה להיות שם. 
גם בעזה. 
כל מלחמה, רק לא זו שביני ובין עצמי. 
כי אין בה מנצחים. 

בוקר.

13:44. 
1:44 בשעון אמריקאי. 
אני בבית חולים. יש פה אישה שממלמלת דברים. 
אני לא מבינה אותם. 
גם היא לא. 
גם אני ממלמלת דברים. 
גם אני לא מבינה אותם. 
במיטה שלידי יש אישה מבוגרת. 
היא בת 200. 
סתם. 
50. 
היא לא קמה מהמיטה. 
היא גם לא אוכלת. 
היא גם לא חיה. 
אבל היא עדיין נושמת. 
גם אני לא חיה. 
גם אני עדיין נושמת. 

והבדידות מחבקת והשמיכה סופגת והראש כבר כואב והעיניים כבר אדומות 

ואי אפשר להירדם ולהתעורר זה לא הפיתרון אז ממשיכים לחלום, גם כשכבר לא עוצמים עיניים 

ועל הלחי עוברת דמעה. ועוד אחת. ועוד כמה. 

והשפתיים מתאדמות ואף מתנזל ואת, את ממשיכה לבכות

ואת מסתכלת מדי פעם לראות שאף אחד לא נכנס 

ומחזקת את המוזיקה שהזמרת תצרח ולך, לך זה לא אכפת

ואין לך כוח להמשיך לברוח ואת רוצה להישאר ואולי גם לנוח 

ולכאוב בשקט ולאהוב בטירוף ובמקום זה את פשוט יושבת זקוף וחושבת איך היה אם כל זה לא היה 

והיית יוצאת והיית צוחקת ובמקום לבכות היית רוקדת ואיך המוזיקה הייתה מחבקת ואת, את פשוט היית מאושרת

ואז אבא התקשר אלי, ואמר לי לרדת למטה. הוא אמר שיש לו משהו להגיד לי, ושהוא מחכה לי באוטו ושניסע לבית קפה האהוב עליי. כשהייתי קטנה יותר, היינו נוסעים לשם המון. הייתי מזמינה את השוקו והמוכר הזקן שמיל כבר ידע איך אני אוהבת אותו. הייתי עומדת על המעקה למטה עם הידיים על הדלפק, מסתכלת בקפידה על איך הוא מכין. הוא תמיד היה מוסיף משהו קטן, שיעשה את זה טעים יותר. לפעמים זה היה מרשמלו אחד, לפעמים זה היה בסקוויט. אבל אני הכי אהבתי, כשהוא היה שם עוגייה קטנה. ומהר מהר הייתי מוציאה אותה ואוכלת. לפני שיקרה לה משהו.

החלפתי בגדים ושמתי מגפיים. לקחתי את התיק ואת המעיל מהמתלה וירדתי במהירות אחרי שנעלתי את הדלת. אבא ישב באוטו, הסתכל בחלון לבדוק מתי אני מגיעה. וכשירדתי את שבעת המדרגות האחרונות, חייך וסידר שיהיה לי איפה לשבת. ׳שלום לך. ילדה שלי קטנה. מה שלומך? הרבה זמן לא ראיתי אותך׳

׳היי אבא׳לה׳ אמרתי לו ונשקתי לו את הלחי. ׳באמת הרבה זמן לא נפגשנו. סליחה שלא התקשרתי הרבה זמן.׳

׳אויש זה בסדר, אנה׳לה שלי. איך הלימודים? מה שלום החבר?׳ שאל כשהוא נוגע לי בשיער ומוריד את הידית שעוצרת את המכונית. התחלנו לנסוע ברחוב הראשי של תל אביב, לכיוון הרחוב הישן תוך כדי שאנחנו מדברים.

׳אנה׳לה, יש לי משהו חשוב להגיד לך.׳ אמר לי כשהגענו. עדיין לא יצאנו מהאוטו. ישבנו בפנים עם המיזוג החם, שנינו עם חיוך על הפנים. ממש כמו פעם.

׳כן אבא. מה קרה?׳

׳את זוכרת שלפני כמה שנים, אמא התמוטטה במטבח? ונסענו לבית חולים כולנו ביחד וחיכינו שעות עד שהרופא יצא מהחדר ניתוח, יגיד לנו שהיא בסדר? אתמול אמא התמוטטה שוב. זה היה במקלחת, היא בדיוק חיממה את המים לאמבטיה שלה. היא התכופפה לבדוק אם המים מספיק חמים, ונשמע קליק נורא גדול מהגב שלה. היא באה להתיישר, ונפלה אחורנית. רציתי להתקשר אלייך ואל אמיר באותו הרגע. אבל לא היה זמן כל כך. התקשרתי מהר לאמבולנס שיבוא לקחת אותה. היא עכשיו נמצאת בבית חולים.׳

׳אז למה אנחנו פה? בוא ניסע אלייה מהר! למה אתה מחכה?׳ 

׳אחרי שהיא יצאה מהניתוח היא שכבה שם, כל מיטת הבית חולים ישנה. והסתכלתי עלייה, והיא הייתה כל כך שלווה וכל כך רגועה. והתקרבתי אלייה, והחזקתי לה את היד וליטפתי אותה בעדינות. וכשהיא הרגישה אותי, היא פקחה טיפה את העיניים וחייכה חיוך קטן. היא אמרה לי ״צא מכאן, אהוב שלי. קח את אנה לבית קפה שהיא אהבה, תיקח את אמיר למשחק כדורגל אחרון. כמו שתמד הייתם עושים. אני אשאר כאן. אחכה לכם בשקט.״ אז באתי. אקח את אחיך למשחק אחרי שנסיים את הבילוי שלנו׳

׳אבא, בוא נחזור לבית חולים. אחר כך נחזור לכאן. אני רוצה לראות את אמא.׳ אמרתי בקול רגוע ודואג ביחד. סימסתי במהירות לאמיר, שיגיע לבית חולים.

נפגשנו בקומה, ואבא הלך לקבלה, ואני ואמיר התחבקנו ודיברנו קצת ביננו. הסתכלנו על אבא, וראיתי אותו שואל כמה דברים ואת הקמט שלו במצח שצץ, כמו כל פעם שאומרים לו משהו שהוא לא מבין. ליטפתי לאמיר את היד והתקרבתי אליו.

׳מה זאת אומרת עברה מקום? איפה היא יכולה להיות?׳

׳היא נכנסה לעוד ניתוח. הדופק שלה פסק והיא הפסיקה לנשום. היא אמורה לצאת עוד מעט.׳ ענתה לו האחות.

׳אוקיי.. אוקיי.. תודה רבה׳ ענה לה והלך להתיישב בשלישית כיסאות הקרובה.

כשהוא התיישב הוא הניח את המרפק על הרגל, ואת המצח על היד. מנסה להבין מה הודיעו לו כרגע. ישבנו שם שלושתינו, מתוחים ומוטרדים. אחת לכמה זמן אמיר ואני ניגשנו אל האחות, שחייכה אלינו חיוך עצוב ואמרה כל פעם שאין לה שום דבר חדש ושהיא מצטערת. אבא נשאר, באותה הצורה. דאוג ולחוץ. מדי פעם הרים את הראש כשראה רופא יוצא מן החדר, מקווה שהוא בא אלינו.

לאחר שלוש שעות שישבנו שם, הוא אכן הגיע. הוא אמר לנו שהיא כבר הייתה חלשה, ושלא היה להם מה לעשות. הם ניסו להנשים אותה אבל לא הצליחו. הוא אמר לנו שהוא מצטער ושהוא מקווה שלא נדע עוד צער. נגע לאבא שלי בכתף, הסתכל עליי ועל אמיר והסתובב אל האחות שהסתכלה עלינו גם כן בפרצוף עצוב.

ישבנו שם. לא בוכים, לא מדברים ולא מעכלים. ואבא קם ואמר ׳בואו. נראה את המשחק ונלך לבית קפה. זה מה שהיא רצתה שנעשה׳

וראינו את המשחק ואף אחד לא עודד, וישבנו בבית קפה ולא היה את השוקו, ולא את שמיל. ולא את האנשים ולא את האווירה. וישבנו שם, בשולחן לארבעה, מחכים לאמא שתגיע באיחור ותגיד ׳אוי ילדים שלי. סליחה שהתעכבתי. לכו וקחו עוד עוגה. אתם רזים מדי.׳ ונרגיש כשהיא מסתכלת עלינו, מחבקת את אבא מהצד, מנשקת את ראשו ומחייכת. ובשקט בשקט, בזמן ההמתנה, נפלה לה דמעה קטנה. ושלושתינו התחלנו לבכות. מסתכלים סביב ורואים כל זיכרון שצברנו. מקווים ליצור עוד אחד.