הגעגועים למשפחה הורגים אותי והכל פה שונה כל כך מבארץ בצורה מפחידה ומהנה בטירוף. 

לקח לי זמן ללכת לעשות קניות אבל יצאתי אתמול והוצאתי 1200 שקל בערך בשעתיים וחצי. 470 שקל מהם הם על חזיות ותחתונים

אני אוהבת את האווירה פה ואת זה שכל הזמן קר, אני אוהבת את האנשים פה ושכולם מתחשבים בכולם, אני אוהבת את ההתנהלות פה ואיך שהכל זורם.

נפגשתי עם חברה ביום שני וביום חמישי אנחנו נפגשות שוב, אני מדברת עם ההורים שלי אחת ליומיים וכל בוקר נפתח באנטומיה של גריי שאני כבר בעונה השישית ומחפשת חיים חדשים כי נשבר לי הלב מהסדרה הזאת. 

ירד עליי שלג ממש קצת לפני כמה ימים אבל רוב הזמן רק קר פה ורוחני אבל לא יורד גשם ולא שלג חוץ מאותו היום שטפטף לי שלג כשיצאתי החוצה. לא יוצא לי לצלם הרבה (או בכלל) וזה מצד אחד בל לי אבל מצד שני זה בסדר כי אני לא יוצאת למקומות מסויימים בשביל לצלם. אכלתי 

האוכל פה מוזר אבל זה בסדר כי אני לא אוכלת מחוץ לבית כי אני מפחדת שיגמר לי הכסף. אכלתי פה סושי עם המשפחה שלי ואני חייבת להודות הסושי בארץ הרבה יותר טעים מהסושי פה!! 

לבן דוד שלי יש כלב והוא הדבר הכי חמוד בעולם! אנחנו כל הזמן מתכרבלים ביחד ואני ובן דוד שלי עושים מרתונים של סרטים מוצלחים/ סרטים בסיסיים שצריך לראות כמו באטמן שלא ראיתי אף פעם וממש הייתי חייבת כבר. 

נאלצתי להוריד את העגיל המהמם שלי בעקבות אינפקצייה של חודשיים ואני מחכה שזה יעבור ואני אכניס את העגיל החדש שקניתי בתקווה שזה לא יהרוס לי את האף לגמריי. העגיל החדש שחור וזה נחמד כי אני יותר לבנה משאר העולם

עשיתי איזה ספורט מקומי פה אני לא חושבת שמכירים אותו אבל עשיתי את זה ונפלתי איזה פעמיים וזה היה מצחיק וכיף וקשה לי להביע/ להראות רגשות פה משום מה

חיכיתי לטיול הזה כל כך הרבה זמן והוא באמת היה שווה כל שנייה בארץ. מתגעגעת כבר ליומיום הרגיל שלי

שיר הטיול שלי:

אתמול תקף אותי פחד מטורף ובלתי ניתן להסברה מהטיסה שחיכיתי לה כל כך הרבה חודשים. ישבתי בבית ספר, מתחת לכיתה האהובה עליי בעולם (שבמקרה זה גם המקום היחידי בעולם שיכול להרגיע אותי) וספרתי את השעות שאני טסה ושיננתי אותם כמו זומבית לכל מי שעבר מול הפרצוף שלי. עברתי טיסות בחיים שלי, הכי קצרות שהיו לי היו בסביבות ה5 שעות, אבל באף אחת מהן לא פחדתי כמו שפחדתי מהטיסה הזאת. 

בסביבות 4 חזרתי הבייתה, אחרי יום שלם בכיתה שלי, עם המורה המלך שלי (שהוא גם החבר הכי טוב שלי... משהו לא תקין בי) ויבניק שהיה צריך עזרה בעבודה שלו, סגרתי את הכל ולכמה רגעים ממש שכחתי שעזבתי את הבית עכשיו לשבועיים ואני לא אראה את אמא שלי 15 ימים שלמים. 

נפרדתי מההורים, עליתי על הטיסה והפחד היחידי שהיה לי הוא שהמטוס יתרסק ואני לא אמות מזה. לא עניין אותי שום דבר אחר. ישבתי ליד בחור נחמד שהמשפחה שלו ישבה שורה לפנינו ודיברנו קצת ביננו על כל מני דברים. לקראת הנחיתה החלפתי עם הבן שלו בשביל שהוא יראה את הירידה ופספסתי את האפשרות לצלם מלא תמונות

מזל שיש את הטיסה חזרה! 

הגעתי לטורונטו המחוממת (עם 3 מעלות בחוץ) ולבית של דודים שלי ואין לי מה לספר מפה כי פשוט נרדמתי לכמעט שעתיים. מחר אני אפגש עם חברה ואצא לצלם ואכיר קצת את העיר. אם למישהו יש המלצות לגביי מה אפשר לעשות בקנדה אל תהססו להגיד לי! בחוץ כבר לא יורד שלד שזה מעולה למרות שקיוויתי שירד ואני אוכל לצאת לצלם אבל אני שמחה שלא יורד ואני יכולה להסתובב בלי 9 שכבות מעליי

עוד שבוע אני בקנדה וזה נורא לא נוגע לי עם כל הלחץ והשנאה העצמית שמסבבי. כל עוד אני לא בבית אני בסדר איכשהו, אבל בשנייה שאני נכנסת הבייתה המצב מתחיל לרדת.

יש לי את העבודת גמר על הראש, שבוע מהיום אני בקנדה, אני הולכת ומדרדרת ונופלים עליי המון דברים ואין לי כוח פשוט לכלום. 

התחלתי סקראבס והאנטומיה והאנטומיה זה מושלם אני לא מבינה איך לא התחלתי את זה לפני שנים. 

אני מותשת, וקשה לי. ואני לא אוהבת את זה

כואב לי האוויר לחיות.