וידוייה של משוגעת

לקרוא את הפוסטים הזנותיים של מר האני אחרי הפרידה.

מה יותר גרוע מסכין בלב?

כל מילה מרגישה אישית, כל מילה משוות למה שהיה בינינו, כל מילה מהדהדת פעמיים בראש ושורפת בלב.

היה לו כיף, מאוד.

לי? אני בוכה כבר כמה ימים, נהייתי חולה מזה, באמת אני לא צוחקת, ישבתי 3 ימים בבית על "וירוס" של בחילות.

האמת היא שהייתי מובחלת ממנו, מהמצב, ממני. ממני.

כאבה לי הבטן, כאב לי הלב, כאב לי הראש מלחשוב יותר מידי.

אבל היה לו כיף. הוא נהנה.

ולי? מתי יהיה לי כיף? מתי יבוא לי מישהו? שיאהב וייזיין ויחמיא ויעריץ וישפיל?

בת 22 ואף פעם לא הייתה בקשר רציני, ולא מבחירה. איזו השפלה, הסיכויים שלי אפסיים. 

אף אחד לא רוצה להישאר יותר מידי איתי, מה מרחיק את כולם? אחד אחד.

"זה לא זה, אני לא חושב שאני יכול לאהוב אותך, ניסיתי לתת לזה צ'אנס, את מדהימה באמת, אבל זה לא זה"

לא, זה לא ציטוט שלו, זה ציטוט של כמה גברים, המשפט הזה בדיוק, שנאמר כל כך הרבה פעמים.

אני מקולקלת, אני, הכוס שלי, המחשבה שלי מורעלת.

אין לי מקום בעולם הזה. לא מצאתי אותו, אני לא מאמינה שאני אמצא.

זה לא תקופה כזו, זה שנים, זו אני, תמיד.

אף אחד לא יירצה אותי לנצח.

אף אחד לא יירצה להביא לי ילדים וכלבים וחתולים לבית עם החצר שלנו שבנינו יחד (פנטזיה מישהו?)

אין לי סיכוי.

אז למה? למה אני כבר לא עושה את זה? למה אני לא יכולה לסיים?

פחד.