אני הולכת לכתוב על עיוור עכשיו, יש לי המון בפנים ואני צריכה להוציא.
אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, ממזמן, לפני שנים, בעצם, אני מרגישה שאף פעם לא הייתי עצמי, תמיד מלאה בכדורי נוגדי דיכאון, לא יכולתי להיות האני אמיתית שלי, בגיל ההתבגרות אנחנו אמורים לפתח את עצמנו ואני קיבלתי נוגדי דיכאון כדי שהעצמי שיצא באותה תקופה יישאר רדום, אז לא הוא לא הלך לישון, הוא בעט וצעק, עד היום הזה.
לא, לא היו לי חיים גרועים, בסה"כ יש לי את הדברים הבסיסיים שכל בנאדם צריך להודות עליהם, משפחה, הורים אוהבים, גג מעל ראשי ואפילו כלבה מדהימה שאוהבת אותי ללא תנאים (כל עוד היא מקבלת אוכל, כן?)
אבל איכשהו סירבתי לקבל את החיים שלי, לא רציתי בהם, בעצם אני עדיין לא רוצה בהם, אם הייתי יכולה להעביר אותם לאדם אחר, הייתי מתחלפת עם בן דוד שלי ששוכב עכשיו מתחת לאדמה מקופל, כי צריך מקום לעוד קברים ובמילא הוא מת אז הוא לא מרגיש.
הוא היה בנאדם שניצל את החיים, היו לו מלא חברים, תמיד הייתה לו בת זוג כשהוא רצה, הוא עשה מה בזין שלו ולא בזבז רגע על עבודה תופסת זמן, והחליף אותה מתי שהתחשק לו- לו מגיע לחיות, לבנאדם שאהב את החיים שלו ועשה בהם כל מה שעלה לרוחו, לי? לי לא מגיע, אני בכלל לא מעריכה אותם ולא את מה שיש לי, אני לא רוצה במה שיש לי. זה לא שאני רוצה לאבד את מה שיש לי אני פשוט רוצה את הכפתור כיבוי של "עצמי".
קראתי קטע היום בספר "כוחו של הרגע הזה" שזה מדריך רוחני להארה, ובתחילתו כותב הסופר את המצב שהוא היה בו כשקיבל את ההארה:
"אני לא מסוגל לחיות עם עצמי יותר"... ואז הבנתי פתאום כמה מוזרה מחשבה זו. "האם אני אחד או שניים? אם אינני יכול לחיות עם עצמי חייבים להיות שניים ממני, אני והעצמי שאני לא יכול לחיות איתו. אולי, חשבתי, רק אחד מהם הוא האמיתי".
אני חייבת לציין שחשבתי על זה בעצמי. על העובדה שיש בתוכי עוד אני שמשתלט עליי. אני לא יכולה לחיות כאני כל עוד העצמי שלי מפריע לי לחיות. אני לא מרגישה בשליטה על מחשבותיי ומעשיי. מי אני בכלל? האם אני קיימת? האם לא נשאר זכר ממני אלא רק צל של ילדה שהייתה קיימת והיום התחלפה בדמות דכאון גשמית? האם המצב הזה ניתן לתיקון? האם זה מאוחר מידי?
אחרי 6 שנים של דיכאון אני מרגישה שהמצב לא יכול לחזור לנורמלי, אבל מה זה בעצם נורמלי, האם הייתי איי פעם נורמלית? האם אפשר להגיד את זה כשהדכאון שלי התחיל בגיל שבנאדם בעצם בונה את עצמו ואופיו?
כשאנשים מנסים לעזור לי, לספר לי את חווית החיים האישית שלהם והכלים שהם התמודדו איתם, אני יודעת שכבר שמעתי את זה, העיניים שלי מתגלגלות מעצמן, הייתי ברגע הזה כבר, כשמנסים לתת לי כלים להתמודדות "תהני מהרגע, תהני מהדברים הקטנים, התחילי להעריך את מה שיש לך בחיים" אני לא מצליחה לכוון את מחשבותיי, לא אני מחליטה מה אני אחשוב ובאיזו צורה, או שאולי יכולתי פעם לבחור במה לחשוב אבל איבדתי שליטה, לפני 6 שנים?
אחרי 6 שנים של כדורים ועזרה מכל דמות סמכותית אפשרית ובני אדם פשוטים וחוויותיהם בחיים, אני מרגישה שאין שום דבר ש"ייתקן אותי". אין לי ריסטארט לצערי, 2 האופציות היחידות שלי זה למות או לאבד את זכרוני, אבל יש לי שליטה רק על אחד מהם ואת האמת, אני עוד לא שם.
גם זה מפתיע אותי, איך לא התאבדתי עד כה? אני חושבת שהיהירות שלי עוצרת בעדי. כאילו יש אותי הנרקיסיסטית והיהירה ויש את אותי השניה שחושבת שאני לא שווה כלום. הבעיה היא ששתיהן מדרדרות אותי, היהירה חושבת שאין שום דבר ששווה להשאר בשבילו בחיים, כי אני מעל הכל, והשניה חושבת שלא מגיע לי כלום בחיים כי אני לא שווה את זה.
אני לא רוצה את שתיהן, אני רוצה "אני" חדשה, כזו שחייה את הרגע, מגשימה את עצמה, עוזרת, נותנת מעצמה. כזו ששלמה עם החסר אבל תמיד תרצה להשיג יותר. בעצם אני לא כל כך יודעת מה אני רוצה, אני רוצה בעיקר כלום והרבה משהו.
אני מבולבלת, לא יודעת אם טוב לי רע לי או סתם משעמם לי.
הכרתי בחור מדהים שגורם לי לרצות לעמוד שוב על הרגליים, אבל אני מפחדת. אני מפחדת ממנו, מההרסניות שלי. או שאני אהרוס או שאני אפגע, אין אופציה שלישית, הנה ההיא שוב משתלטת על התודעה שלי.
לעצמי: בבקשה תהני מהרגע, לכי תמצאי עבודה, סתם כדי לקום בבוקר, כדי לקנות אוכל בחוץ ונעליים חדשות, תהיי שטחית, תהיי קלילה, תהיי בטוחה בעצמך, תהיי קיימת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
