אז בעצם המון המון זמן לא הייתי כאן, ולמען הכנות, אני גם כנראה לא אחזור בקרוב (לא שלמישהו אכפת כי אף אחד לא נכנס לפה). 

אבל נזכרתי במשהו, ואני חייבת להוציא, וזה מעמד מצוין. 

עכשיו אני בשיא העבודה על הבגרות שלי באמנות, 

מתוקף המצב נהפכתי לציידת רעיונות מדופלמת, שפוגעת בכל מטרה בלי להחטיא, אבל על הדרך מאתרת את הדרכים הכי כואבות להיכנס לבעיות בחיים האלו.

היום נזכרתי ביום ההולדת שהיתה לי בגיל 16, לפני כמעט שנתיים, אחרי שיחה שהיתה לי עם אמא. 

דיברנו על יום הולדת 18, שמתדפקת לי על הדלת למרות שאני מנסה לגרש אותה כבר חודשים, והעיסוק הזה העלה בי את הזכרון. 

היתה בקיעה מטורפת של פרפרים ליד הבית שלי ממש באותו יום, וכל המרחב שהיה נראה לעין היה מלא בפרפרים כתומים. זה היה מדהים. זה היה יום שישי ואמא נסעה לקנות זר פרחים וכשהיא חזרה היו המון פרפרים מתים על השמשה של האוטו שלה. 

ואז, לכבוד היום הולדת, ובגלל נסיבות הבקיעה, החלטתי לצאת לי לטיול צילום בשדות ליד הבית. לקחתי מצלמה, מים, ואופניים ויצאתי. 

לקחתי איתי גם תפוז חצוי וצלחת חד פעמית, והצבתי אותה על איזה שביל נטוש ליד מטע אבוקדו. זכרתי שכשגרנו בקניה והיינו הולכים לחוות הפרפרים היינו מאכילים אותם מהיד עם תפוזים, אז ניסיתי את מזלי. רק בלי היד.

כל היום הייתי בחוץ, תפסתי ציפורים, פרפרים, ציפורים שתופסות פרפרים, כל מיני חיפושיות, וגולת הכותרת היתה בז אדום במעוף. דווקא הצלחת הזו, שהיתה מונחת באופן משונה במרכז שביל קירח, לא עזרה. הפרפרים לא נמשכו אליה וגם לא ציפורים, ישבתי מולה כמעט שעה ואף אחד לא הגיע. הוספתי פרחים מסביב לצלחת, באמת האמנתי שזה יעבוד, אבל גם זה כשל אז התקדמתי הלאה בצילומים. 

בדרך הביתה עברתי ליד השביל ההוא, והצלחת לא היתה שם. 

כשהגעתי הביתה אמא אמרה לי שהיא הזמינה את סבא וסבתא, ואת דוד ודודה שלי לארוחת ערב לכבוד היום. ממש שמחתי ועליתי לחדר, נרדמתי. כשקמתי הרגשתי כאילו טרקטור מעך אותי, ואז דרס אותי פעמיים. כמה דקות אחר כך כבר הייתה מרוחה על האסלה. התייבשתי הארדקור. כל הערב לא קמתי מהספה, שנמצאת מרחק צעד מהחבר הכי טוב שלי (לשעבר), השירותים כמובן. מדי פעם ירדתי אל העם כדי להנות קצת מהמסיבה של עצמי, אבל לא חלף הרבה זמן עד שהבנתי שזה לא מקומי להערב. כל פעם ריחמתי על עצמי, התעשתתי, קמתי ודיברתי קצת, ומיד רצתי לשפוך לאסלה, וככה עוד ועוד כאילו שהקיבה שלי היתה התיק של מרי פופינס. 

בעצם היום ההוא היה היום האחרון שבו ראיתי את דוד שלי. בין הקאה להקאה. 

וזה גם היה היום הכי גרוע בחיים עד כה.