"עץ עקום לא מתיישר", כה אמר אנונימי.

כנראה שצדק.

מלחמות גדולות ערכתי נגד הטבע הארור הזה שיש לי לעקור שתילים באיבם, אבל זה זועק ממני. 

זה מטרד פסיכולוגי ממשי שמפריע לי לחיות, אבל הוא גם לא ממש מתכנן להתחשב בכך.

*

שנים לא כתבתי כאן.

זה מרגיש כמו מצעד סכינים שנתי.

תמיד אני מגיעה לכאן מדממת מאוד. תמיד כואבת. תמיד עם הקונפליקט הזה של מגדל בבל.

את מדברת על מסמרים, והם מביאים לך פטיש קולומביאני.

את מבקשת פרחים, והם קוברים מישהו בצד הדרך. מחייכים אליך לאישור.

ייסורים של אי הבנה שחוזרים בגלגולי גלגולים שוב ושוב, מפריעים לנשום.

*

ארגזים של כאב נבעטים בי.

נוזלים סמיכים של חרטה נמרחים מתוכם. נשפכים.

תהיתי אם יום אחד יגיע לי להיות מאושרת ליותר משבועיים - 

והיום הסתבר לי שעוד לא.

נפלא.