הנסיך הקטן מלווה אותי בימים הספורים עד תום יום הזיכרון.

הוא עומד בהיר, בין אינספור האנשים, ושואל אותי שאלות בעיניו.

כשעמדתי ושרתי על חיים שנגדעו באיבם, הנסיך הקטן הביט אליי וחייך. 

זה היה חיוך קטן, מעוגן, שמרח את הנמשים לכתמים אליפטיים מצחיקים.

כשאני עומדת ומספרת על ניסים וגד, הקהל משתומם, והנסיך השתאה.

הוא הקשיב לי, כמי ששומע את הסיפור לראשונה, בפה פעור.

הנסיך הקטן הוא איש צעיר, 

הוא בדיוק בגובה המתאים, עם צבע העיניים המתאים, 

הוא בדיוק עונד את הדסקית האטומה, ובדיוק לובש את המדים המכובסים,

והוא יושב, ואז עומד, 

ומסתובב - למשמע כל שם.

כל איש הוא שם, וכל שם הוא הנסיך הקטן, שמעולם לא זכה למלוכה משלו.

הוא שייך לכולם, אבל כולם חסרים בו. אמנם נסיך, אבל קטן. דוהה בחושך.

הנסיך הקטן נעמד ומשלב את ידיו כשאני מרכינה את הראש עם קריאת "יזכור",

והוא מניח את ידו על כתפי עם השמע הצפירה.

הנסיך הקטן מעקם את פיו כשאני משתתקת לרגע, כשזכרונות חטופים מתרוצצים בגרוני,

ואני מביטה אליו, והוא מביט אליי,

וזה נראה כאילו המקום שלו כל כך טבעי ונכון, כל כך יציב.

אני דומעת כשהוא מהנהן, כי הוא מסמן שאפרד,

ויש מן ענן כבד שיורד עליו, מכסה אותו, וערפל שחור מעוור את עיניי ולוקח אותו.

בכל שנה הנסיך הקטן ייצוגי, וממהר, 

בכל שנה הוא לא מספיק לספר לי מה הפסדתי,

בכל שנה זה נדמה כאילו החלום משקיע אומה שלמה בתוכו, אין קול מתוך ההלם,

ובכל שנה אני מאבדת את הריכוז, ברגע מעורפל, והטשטוש של השקט הולם בסבלותיי,

עד שהירח והשמש עומדים זה מול זה, מעל ראשו של הנסיך הקטן,

והם כהורים, צופים בילד - וקוראים לו לעלות חזרה הביתה.

הנסיך הקטן מסומן בשמות ומספרים,

בתאריכים,

בימים נוראיים, בשניות,

הוא מסומן בכאב שחותך וקורע את החולצה,

בשעון חול מתקתק, שנוקש מעל ראשינו.

הנסיך הקטן יושב בקהל ומקשיב לי כשאני שרה, נעמד ב"יזכור" ותומך לעת צפירה,

והוא לא צועק ולא צורח, ולא מזיל דמעה,

רק מביט במבט של לוחם מלומד, ונשאב אל מעלה הדומייה.

-

לזכר הנופלים, ובפרט לזכרם של ניסים בן דוד וגד עזרא, שנפלו על קידוש השם במצבע חומת מגן באמרם - "שמע ישראל".

ת.נ.צ.ב.ה