התובנות החשובות והמשמעותיות ביותר בדרך כלל באות ממקורות לא צפויים. הן לא יגיעו כשתקשיבו להרצאה מרתקת, ולא כשתדונו עם אדם כזה או אחר מהי משמעות החיים.
הן באות ברגעים הקטנים. נופלות עליך כמו רעם ביום בהיר, ומביאות איתן הבנה מהממת.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת. חיכינו ליד חניית האוטובוסים בתקווה שאחד מהנהגים יגיע בקרוב. לבסוף הופיע מולנו אחד מהם - גבר צנום בעל מה שנקרא "חזות מזרחית", שהביט בנו בתמיהה. מיד רצתי לקראתו.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי. הוא ענה. בינגו! טרמפ ישיר. סימנתי לה שמצאתי לנו הסעה, ושתינו עלינו בנימוס, משתדלות לא לעכב אותו.
לרוב אני מעדיפה לשבת בחצי האחורי של האוטובוס כשרק הנהג נמצא, כדי למנוע את השתיקה ומביכה. אם יש איתי עוד מישהו, אז כדי למצוא מעט פרטיות לשיחות שלנו. אבל הפעם משום מה התיישבנו דווקא מקדימה. אולי בגלל שזו בעצם נסיעה ממש קצרה.
ציפיתי שהוא יתעלם מאיתנו, אבל הוא החליט דווקא להיפך. הוא שאל לאן אנחנו נוסעות, ומה יש לנו לחפש שם וכל מיני שאלות מהסוג הזה. ניסיתי לקצר, אבל היא נסחפה איתו לשיחה ברצון. שיהיה.
לא ממש עקבתי אחרי השיחה, אבל כששמעתי על מה הוא מדבר הרגשתי צורך למקד בו את תשומת ליבי. אני מהאנשים האלה שקצת מחפשים להתווכח.
אני לא אעליב אותו בציטוטים לא מדוייקים שנובעים מזכרון לוקה בחסר, אבל דעתו בנושא השוויון בנטל מסתכמת בכך שהחוק האחרון ומעורר המהומות הינו טעות נוראה. כששאלתי למה, קיבלתי תשובה פשוטה: כי ככל שמפעילים יותר לחץ על מישהו לעשות מעשה מסוים, כך הוא רוצה פחות לעשות אותו.
זו אותה טעות ספק מוסרתית ספק מנהלתית שעושה מדינת ישראל עם מערכת החינוך. ילדים הם סקרנים והם אוהבים ללמוד ולרכוש ידע, אבל דוחפים להם לגרון כל כך הרבה שלא נשאר להם אף לא קמצוץ של התעניינות טבעית. הם לא רוצים לקרוא ספרים כי הם כבר קראו מספיק לכל החיים מבחינתם. איך מצפים שהם יקבלו את זה בצורה חיובית? וישראל לא לבד בנושא הזה.
מה גם שיותר ויותר חרדים מתגייסים משנה לשנה. אני ממש לא בטוחה באמינות המידע שיש לי, אבל אם אני לא טועה בשנה החולפת התגייסו כמה אלפי צעירים חרדים. גם אם האחוזים לא יפים, אלו עדיין אלפי אינדיבידואלים שחונכו בקהילה חרדית ובכל זאת התגייסו לצה"ל. אסור לשכוח אותם.
יש דברים שקורים לאט. ואי אפשר להאיץ אותם. כל האורתודיקסיה מתבססת על שימור המצב הקיים... הקפדה על מסורת נוקשה ובלתי דינאמית בעליל. בניגוד למה שרבים חושבים - או לפחות בניגוד למה שאני חשבתי בעבר - שאין קשר ישיר וקיים בין חוקי דת לחוקי מדינה, ספרי החוק היהודיים מתייחסים גם לדרכי ההתנהלות של הקהילה וה"ממלכה", לא רק לחיי הפרט. בעצם לכל סוגייה אפשרית. אי אפשר לצפות מהם לשנות את כל תפישת עולמם פתאום כדי להתאים את עצמם אל החילוניים, ולוותר על החוק הבלתי ניתן לערעור מבחינתם. חוקי המדינה לא שווים כלום בעיניהם אם הם סותרים את החוקים שלהם עצמם. וכמה מתסכל שזה לא יהיה, זה ככה. מדובר בתוצאות של תהליכים שהתרחשו על גבי אלפי שנים. זה לא משהו שאפשר לשנות באיזו ועדה בין לילה. וגם לא בשיחות שנפרשות על פני שבועות, או חודשים, או שנים.
כל המערכת הבירוקרטית מחליטה החלטות נחרצות מעכשיו לעכשיו. יש ייתרונות, כמובן. אבל לקבוע חוק כזה... זה כמו לזרוק לפיד בוער לשדה קוצים. הרי היה ברור שתהיה התקוממות. אמונה היא דבר חזק. חוק לא ישנה אותה, ולא יעקם אותה. אין פה עניין של להוכיח אותם על טעותם. אין צד צודק יותר. זו השקפה אישית... אין פה אמת אחת.
כביכול זו בחירה שנעשתה לטובת המדינה, ולטובת הכלל, ובשם ערכים ומוסר והכל... אבל זה לדבר במילים גדולות. זה לא יברא מציאות חדשה. זה לא יגרום להם להתגייס.
אבל גם לא היו יכולים לפעול אחרת. כי אם לא היו מחוקקים חוק שכזה - במה היה מתאפיין השיוויון? איפה הדמוקרטיה? איפה הכרעת הרוב? זה מעין מעגל שלא נגמר.
בסופו של דבר לא ועדות ולא ישיבות מכתיבות את ההיסטוריה. יש דברים שאף אדם לא מסוגל להחליט, פשוט כי הדעה שלו לא מעניינת להיסטוריה האנושית את האצבע הקטנה. כל כך הרבה גורמים וכל כך הרבה תוצאות והתרחשויות... אף אחד לא באמת מסוגל לנבא או לקבוע מה הכי כדאי לעשות.
רק ההיסטוריה מכתיבה את ההיסטוריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
