בזמן האחרון,
יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות אבל אני פשוט לא מסוגלת.
כל כך הרבה ימים שבהם אני רוצה רק לבהות ולא לחשוב,
אז זה מה שאני עושה.
במקום לחפש עבודה,
במקום לעבוד על הכתיבה,
במקום למצוא מקום שיתן לי עוד משהו נוסף להגיד על עצמי.
במקום לדבר איתך.
אני שותקת, אני אומרת לך שנדבר אחר כך כי אני לא מסוגלת לדבר יותר.
ואתה בטח חושב שזה כי אני רוצה להמשיך לראות טלויזיה...
אבל האמת? אני לא מסוגלת.
אני כבר לא יודעת מה לומר.
אני מרגישה פאתאטית. אני מרגישה שאין לי מה לומר כי אני טועה ולא כי אני צודקת. אבל אני יודעת שרגשות זה לא עניין של צודק וטועה ואני מרגישה שאתה לא כאן, אני מרגישה רע. אני מרגישה שנמאס לי לריב ושזה לא הגיוני שאנחנו רבים כשאתה כאן, כי אתה כאן אז למה לריב?
אבל לא בא לך עליי יותר, במובן המיני כמובן. ואני יודעת שזה עניין של תקופות אבל זה כואב וזה פוגע.
ואנחנו רבים על שטויות גמורות ואני משתגעת מזה.
אז במקום לחפש עבודה, במקום לדבר איתך, במקום הכל - אני מבלה בקניונים, מחליפה בגדי תינוקות שהם לא שלי, משחקת בג'ימבורי שנראה יותר כמו בריכת חיידקים וכל ערב יושבת איתך ומנסה לחשוב על 5 דברים טובים שקרו היום. עוד דבר שעשיתי למענך, ידעתי שזה יעשה לך טוב לחשוב על מה טוב קרה היום כדי שלא תשתגע לי. אבל לי זה עושה רק רע כי זה גורם לי בכל ערב להזכר כמה ריקים הם חיי בלעדיך.
אני בקושי יוצאת מהבית שזה לא עם אחותי והבת שלה, אני בקושי יוצאת מהבית.
ואני מרגישה איך נשארתי לבד כי הלכת... ולא משנה כמה ניסיתי אני מרגישה שזה לא עומד להשתנות וזה כל כך קשה.
אני צריכה תעסוקה, אני צריכה עבודה. אבל כבר לא יודעת איפה לחפש וזה כל כך מתסכל.
ואני צריכה אותך.
אני צריכה שתראה כמה קשה לי וכמה אתה לא נותן מספיק. ובו זמנית אני יודעת שאני פשוט חייבת להבין שזה הכי הרבה שאתה יכול כרגע. פשוט כי התחייבת, פשוט כי זה מי שאתה, זה מה שאתה יכול לעשות, אתה לא יכול להשקיע פחות, אתה כבר יותר מידי בתוך זה.
אני מצטערת שאני כזאת, אני מצטערת שאתמול אמרתי לך שאני אסבול את זה, אני מצטערת שאמרתי לך שאני יכולה להתמודד. כשלמעשה זה השבוע הראשון שאנחנו לא מתראים בכלל ואני כועסת שאתה לא בא... אני מצטערת שאני כועסת. זה לא מגיע לך.
אני אוהבת אותך.
ומבטיחה להשתדל יותר.
מבטיחה להצליח להתמודד עם זה, בשבילך אני חייבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tinker-Bell