חיים כמו שלי

אז עבר כמה זמן, והגיע היום שלעולם לא חשבתי שיגיע- יום הגיוס שלי.

התגייסתי עם טעם קצת מר- לתפקיד שלא ממש רציתי ובלי באמת שסיימתי את התואר כי נכשלתי בקורס ממש חשוב. עבר שבוע וקצת וכבר שילחו אותי להכנה לקצונה.

ההכנה התחילה לפני שבועיים בהם סגרתי שבת אחת (שהרגישו כמו חודש +) והיום, תודה לאל, אני בבית.

אז חוויות וכל זה? ההכנה לקצונה , וכנראה גם כל שאר הקורסים שיגיעו בהמשך, זה אולי המבחן החברתי הכי גדול שהייתי בו. ואם הייתי צריכה לתת לעצמי ציון עליו אז הוא היה חד ספרתי. אני כל כך גרועה עם אנשים. כל כך. אני לא יודעת למה כמעט בכל מסגרת חברתית שהייתי בה לא הצלחתי להשתלב כמו שצריך ואני לא מוצאת את עצמי. אולי זו חרדה חברתית, אולי זה אוטיזם, אני לא יודעת. אני לא מצליחה להביע קירבה. אני שקטה מידי ולא מבינה איך לאחרים תמיד יש עם מה לדבר. רוב השיחות איתי עם הבנות במחלקה לא ממש זורמות ואני מרגישה כאילו אני משעממת אותן. אני טובה מידי, קשה לי להיות אסטריבית וקשוחה ואנשים מרשים לעצמם לנצל אותי בגלל זה. יש בנות שבאמת שקטות ונחמדות ואנשים באמת אוהבים אותם למרות כל זה (או בגלל זה), והלוואי שהייתי כזאת אבל אני לא. במקום זאת אני הבחורה השקטה שאנשים מרשים לעצמם לדרוך עליה. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בבנות כאלה אינטרסנטיות , בנות שמשקרות לי בפנים למרות שהן יודעות שאני יודעת שזה שקר, אבל פשוט זה לא אכפת להן. אני לא אוהבת להרגיש שמנצלים אותי, אז לרוב אני אומרת משהו. לא בבוטות כי אני לא יודעת לצעוק ולא יודעת לריב, אני פשוט מנסה להתחמק, ואז אני מרגישה שאני יוצאת "רעה" רק כי אני לא מסכימה לאיזה מטלה שמישהי שבחיים לא דיברה איתי הפילה עליי. 

הקטע החברתי זה דבר ממש חשוב בקורסים האלה. זו הולכת להיות עוד חצי שנה רוויה בקורסים ואנשים ואם אני לא אצליח להשתלב ולמצוא את המקום שלי זו הולכת להיות החצי שנה הכי ארוכה והכי קשה ונוראית שיש. אז ההכנה נגמרת בשבוע הבא, אבל מה קורה הלאה? אני באמת לא יודעת איך להשתנות. איך להביע קירבה ולא להביע ריחוק. איך לגרום לאנשים לרצות להתקרב אליי, ולא פשוט להעביר את הזמן איתי עד שיגיע מישהו אחר. אני לא חושבת שאני ככה עם כל אחד, עם החבר שלי אני הכי חופשייה שיש ואנחנו מדברים המון וצוחקים המון אבל זה באמת כי קורצנו מאותו החומר. ובאוניברסיטה אני מצאתי כמה אנשים שהיה לי ממש כיף להיות איתם. אבל בכל זאת, אני לא חושבת שהבעיה זה האנשים שאני איתם, זו לחלוטין הבעיה בי. ואני לא יודעת איך לשנות אותה. אני רוצה ללכת לפסיכולוג ולפתור את העניין הזה עם עצמי לכל החיים אבל אין לי זמן או כסף בשביל זה. 

חוץ מהקטע החברתי שהולך די נורא, הקורס הזה מאוד קשה מנטלית ופיזית אז חבר קרוב שאפשר לפרוק אליו הכל יכול ממש לעזור בלעבור את כל התקופה הזאת. והיא כנראה גם תעבור הרבה יותר מהר ובקלילות כשעושים אותה עם אנשים שאוהבים. 

אולי בבהד 1 זה ישתנה? אני לא יודעת, אני ממש מקווה. עד עכשיו זה נראה שאני לא ממש מעניינת אנשים