חיים כמו שלי

לא עברתי את הקורס הכנה לקצונה.

הם אומרים שלא הייתי דומיננטית מספיק ולא התבלטתי. שאני לא בשלה מספיק ואני צריכה להיות עוד קצת בצבא. שאם אני ארצה לצאת שוב לקצונה אני אצטרך לעבור שוב את הקורס הזה. שוב הקפצות, מסעות, 4 שעות שינה. לעבור שוב את הסיוט הזה, אני פשוט לא מסוגלת. 

יצאתי מהקורס כמה שעות מוקדם מכולם, עם עיניים נפוחות , מיואשת ומתוסכלת מהחיים ופשוט לא יודעת מה לעשות ואיך ממשיכים מכאן.

ביום ראשון אני כבר חוזרת ליחידה, שוב ליומיות ול5 שעות נסיעה ביום כי לא אישרו לי עזרה בשכר דירה. 

בסופו של דבר אני רוצה לעשות את הדבר הכי טוב בשביל עצמי, אבל אני עדיין לא יודעת מה הוא. האם אני באמת רוצה לנסות לצאת שוב לקצונה? אני לא אדם דומיננטי ואני לא אוכל לעשות שינוי כזה גדול בכמה חודשים, אז כיביכול אין להם סיבה להעביר אותי אם אעשה את הקורס שוב. האם אני רוצה באמת לתרום למקום כזה שמתייחס אליי ככה, שלא מעריך אנשים איכותיים והעביר את כל הילדים שהיו איתי במחלקה, אנשים שיודעים בעיקר לצעוק ולהתלהם, להיכנס לדברים של אדם אחר ולדעת לנצל אנשים לסיבות שלהם. האם אני רוצה לעבור הכשרה ממש קשה ולעבור את הסבל הזה שוב בשביל תפקיד שני ובשביל "כוח". 

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לצאת מהמצב הזה ואיך הגעתי למצב הזה. אולי אני פשוט לא מתאימה למסלול הזה ולאנשים שבחיל הזה.

מהרגע שהתגייסתי לפני חודש בדיוק ועד היום אני לא מפסיקה להיות מתוסכלת ועצובה, לבכות מלא וגם כבר לחבר שלי קשה לראות אותי סובלת כי אני בוכה לו כל כך הרבה. 

אני רוצה פעם אחת להיות מאושרת ולהיות שמחה במקום שלי, ולהיות טובה במה שאני עושה ומסופקת ממה שאני עושה, ואני לא יודעת איך לגרום לזה לקרות. 

אולי פשוט אני צריכה להרפות מהכל ומהלחץ, אבל גם זה אני לא רואה איך יקדם אותי. 

אני מניחה שהם מאוד ילחצו עליי לנסות לצאת לקצונה שוב, המפקד שלי כבר דיבר איתי על לצאת למחזור הבא. אבל אני עדיין לא גיליתי איפה אני אמצה את עצמי בצורה הכי טובה..