חיים משל עצמי

עיר חדשה, פנים חדשות, בדיוק סיימתי את חובותיי למדינה ותקופת הפסיכומטרי החלה, לימודים לימודים לימודים והקמנו לנו קבוצת למידה קטנה שהפכה מהר מאוד לקבוצת בישול, קוסמטיקה וכל דבר חוץ מלימודים. באחד הערבים בהן ישבנו "ללמוד", זרקה רוני לאוויר : "אולי תכירי את אלי? " ישר קפצתי לשאול את כל השאלות עוד לפני שהספקתי להוציא מילה נתי מיד התערבה והתחילה בנאום מלא התלהבות ששום דבר לא יכל להפסיק אותה: "וואי הוא ממש חמוד, אנחנו מכירות אותו הרבה שנים, הוא נראה טוב ובוגר ותמיד מוקף בכל כך הרבה אנשים" רוני ונתי לא הפסיקו להלל אותו עד שלבסוף נכנעתי ואמרתי: "טוב, תני לו את המספר שלי..." הוא התקשר כבר ביום שלמחרת, דיברנו קצת הוא היה נשמע נחמד וקבענו לצאת באותו ערב. רוני ונתי כמובן היו אצלי באותו צהריים וכבר התלבשו על המלתחה שלי שאדגמן להן מה אני הולכת ללבוש, אחרי שההופעה נבחרה והכל היה מוכן חיכנו שיבוא לאסוף אותי ואז רוני זרקה לאוויר: "רעות, אם הוא לא ימצא חן בעינייך תזמיני רק שתיה קלה ככה תוכלי לחתוך מוקדם..." הוא הגיע לאסוף אותי, וחשבנו לאן ללכת, הצעתי מסעדה שאני מכירה בעיר והוא שאל אם אני יודעת את הדרך ואם זה רחוק, הסברתי שאני מתגוררת רק כמה חודשים בעיר וזה בערך המקום היחידי שאני מכירה אבל מעולם לא נסעתי לשם לבד... (בלב חשבתי סה"כ עיר קטנה ממש, נסיעה מקצה לקצה לוקחת 7 דקות כמה רחוק זה יכול להיות?) התחלנו לנסוע, ומסתבר שלמרות שגדל פה הנסיעה הפכה לטיול שנתי קצר ואז הוא החל לקטר שהוא מבזבז מלא דלק, הרגשתי קצת לא נעים אז הצעתי אם הוא מכיר מקום אחר ורוצה ללכת אין לי התנגדות לכך אבל הוא המשיך לילל על הדלק שאבד... (הזכרתי כבר שזה עיר קטנה ממש?), אחרי כמה סיבובים לבסוף נמצא המקום, אני כבר הייתי מותשת מהדרך והבכי, אבל אמרתי שאשב איתו קצת ונחתוך... המלצרית הביאה תפריטים והתפללתי בלב שיזמין רק לשתות כדי שנוכל לברוח מפה כמה שיותר מהר, הזמנתי לימונדה והוא טוסט עם מגוון סלטים ושתייה חמה. חשבתי שאני רוצה לברוח, אבל לא ידעתי כל כך איך... הוא התחיל לדבר על זה שחזר בשאלה, ועל השקפות עולמו, המשיך במונולוג על איך הוא אוהב את עצמו וכמה שהוא לא אוהב קמצנים (לבכות על דלק מותר?) חיפשתי לי דרך מילוט והתחלתי לחטט בתיק... (תיק ההפתעות תמיד ימצא בו משהו שיחלץ J ) הוצאתי מתוכו את הטלפון, ומסתבר שתפילותיי נענו כי חברה מהעבר הרחוק בדיוק נזכרה להתקשר לשלומי.. התנצלתי ואמרתי שזה שיחה חשובה, ברחתי לצד וכשחזרתי אמרתי שאני צריכה ללכת... הזמנו חשבון וזה שלא אוהב קמצנים אמר שנשלם חצי חצי (כן!!! בשיא חוצפתו הייתי צריכה לשלם גם על מה שאכל!!!) שום דבר כבר לא הזיז לי רק לברוח משם אז שמתי כסף והתחלתי ללכת לכיוון האוטו, כל הדרך לווה על ידי שקט מרגיז וכשהגענו הוא התחיל לומר דבר מה אבל עוד לפני שהספיק פתחתי את הדלת אמרתי תודה, התחלתי ללכת ולא הסתובבתי... שונא קמצנים..ממש...