חיים משל עצמי

קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר הייתי משכימה קום לבית הספר, מחכה כמה דקות לפני הצלצול וכניסת המורה אוחזת בחוזקה בסידור, "מתפללת" בכוונה רבה ואחרי כמה דקות סוגרת אותו וחוזרת לעיסוקי עד שכל הכיתה תסיים בתפילתה, אני הרגשתי שלמה עם עצמי כי לא הצלחתי לעלות את התפילה על שפתותי וכך לא הרגשתי צבועה כלפי עצמי והמורה מצידה הייתה כל כך גאה שחשבה שאני רוצה להתפלל בשקט ובכוונה גדולה ולכן מקדימה. הימים עברו ומצאתי את עצמי הולכת לשיעורים של רבנים לרוב היו כאלה מחזירים בתשובה, קוראת ספרים על דת יהדות ובכלל וכל פעם התחושה בלב התחזקה יותר ויותר שזה כבר לא המקום שלי אבל עדיין המשכתי לשמור שבת ולקיים מספר מצוות כי הלב עדיין לא היה שלם. עברה שנה של שיעורים והרבה שיחות עם רבנים, אבל הכאב והכעס התגבר והחלטתי שזהו זה, זה כבר לא מקומי. צער, צער גדול מילא את הלב לעזוב את הדבר שגדלתי עליו ואהבתי ואוהבת נורא אבל החלטתי שאמצא את דרכי ואמנותי בעולם. הכל היה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד, והחלטתי שעד שלא אגבש לעצמי את הדרך לא אשתף אף אחד. בשבת הראשונה החזקתי עט ופחדתי מהרגע שיכנס מישהו לחדר ויראה אותי או מהעונש הצפוי לי בדקות הקרובות, שבת אחר כך ניגשתי למפסק האור, רועדת, מקרבת את היד ומוציאה ושוב מקרבת את היד, עוצמת עיניים וכל כך פוחדת ואז לחצתי, האור נדלק כלום לא קרה, הרגשתי באותו רגע כל כך אמיצה וחזקה כזו שאני יכולה להביס את כל העולם בשנייה. כך עברו עוד כמה חודשים ואז מצאתי את עצמי בשירות לאומי בשנה השנייה ועדיין מחביאה מכולם את הרורי הכפירה. הכרתי אנשים מדהימים ובאחת השבתות הוזמנתי למי שהפכה לימים חברתי הטובה, היא לא הייתה דתייה, והחלטתי שאני הולכת אליה לשבת. ביצה היה בסמוך לבני ברק ובכניסת השבת יצאתי עם סם (הכלב המתוק שלה) לסיבוב קצר בגינה, מהרחובות נשמע קריאות של "גוד שבאס" ובבתי הכנסת התחילו את "לכה דודי", דמעות זלגו מעצמם כאילו מתגעגעות לימי השישי הלחוצים שצריך להספיק כל כך הרבה לפני שבת ולהגיע אליה מקולחים ולבושים במיטב הבגדים. אבל מי שמכיר אותי יודע כמה עקשנית, מחיתי את הדמעות מפני לחיי ונכנסתי לביתה הכל היה נראה רגיל כל כך, הטלוויזיה דלוקה, הטלפון מצלצל, ועל הגז התבשל לו דבר מה. בלבול אפילו לא יתחיל לתאר את מה שהרגשתי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי ברכב, שעה לאחר כניסת שבת ליד רחובות בני ברק, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט בבוז והשפלתי את הראש כמו מנסה להתחמק מן האנשים ברחוב. כמה ימים אחר כך היה לי שיחה עם אחד מהעובדים שהתברר כי כופר ולא מאמין בכלל בקיומו של אלוהים, באותו רגע כל כך הסכמתי איתו (אז עוד לא הבנתי שאם אתה כועס על משהו כנראה הוא קיים...והכעס היה עצום), עברנו ליד מקדולנס, הצעתי שניכנס ונוכל צייז'בורגר (כן אני הייתי בהלם מעצמי אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי שיוכיח שאני כבר לא דתייה) אכלתי את הצייז'בורגר והתענגתי על כל שניה כי הרגשתי שאני סוף סוף בוחרת דרך כל כך שונה(למרות שזה ממש לא היה טעים כמו שנשמע). הזמן עבר וימי השירות לאומי עמדו להיגמר ולאט לאט הזמן התחיל לעשות את שלו, לאחות את השברים ולהבין כמה אני מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, מתגעגעת לתפילות מתגעגעת לאלוהים. התחלתי לפלס עבורי את דרך הביניים בין האהבה העצומה שהתגלתה בתוכי לאלוהים לבין אלפי הפרשנים ואלו החושבים עצמם שליחים, התחלתי לבנות את הדרך שלי, הדרך של רעות, הדרך לא פשוטה, הבחירות לא קלות ולרוב אני בין שתי עולמות שאף אחד מהם לא באמת מקבל אותי לעולמו, אבל למי אכפת עכשיו שמצאתי אהבה כל כך גדולה, מקבלת, אוהבת, וגם לפעמים כואבת – מי אמר שמערכת יחסים לא מורכבת?