חיים משל עצמי

הכל התחיל כל כך יפה עד ש...

*מזהירה מראש! לא לבעלי לב חלש...

עוד מעט חגיגות יומלדת 18, 

ההתרגשות הייתה בשיאה - סוף סוף כניסה לעולם המבוגרים באופן רשמי,

בנתיים החופש הגדול האחרון שהתקצר לו בחודש בגלל ההכנות לשירות לאומי... 

קורס חובשים שהתקיים במשך חודש בו הכינו אותנו לטיפול הרפואי שנגיש. 

פיגועים היו כדבר שבשגרה אז ולא הפסיקו להכין אותנו למקרי אר"ן (אירוע רב נפגעים). 

עלינו לאמבולנסים, חלקנו לראשונה, חלקנו לאחר שחלקו מספר שנים בהתנדבות. 

כל מקרה הפך להתרגשות גדולה שטמן בחובו למידה לא קטנה. 

היינו יושבים בחדר של בנות השירות בין לבין, חולקים  ומשווים סיפורים וחוויות. 

אחד הימים התחיל שקט כל כך, 

קצת התאכזבנו שלא היו קריאות אבל החלטנו לנצל את השמש בחוץ, 

פרסנו כיסאות והתיישבנו להתחמם בשמש, הזמן עבר ועוד מעט המשמרת מסתיימת, 

תכננו לצאת כולם יחד (- מה שבד"כ לא היה מתאפשר) והמשכנו לצחוק בשמש הקופחת. 

כמה רגעים אח"כ, קול צופר זועק ברחבי התחנה, נשמע כמו סירנה שנתקעה, 

כמה שברירי שניה שלא הבנו מה קורה ואז ראינו את כל הנהגים רצים לאמבולנס 

ובכריזה מוכרז "אר"ן , אר"ן, אר"ן" 

רצנו לאמבולנסים ואז הגיע הדיווח: "פיגוע בצומת הגבעה הצרפתית" 

כמות האדרנלין שזורמת בגוף באותם רגעים, 

הבלבול, ההרגשה ששכחת הכל, ההלם מפיגוע והחשש שאתה מכיר מישהו שעמד שם, הכל צף, מתבלבל 

ואתה, אתה צריך לכנס את עצמך ולהבין איך אתה הולך לטפל באנשים. 

למרות שהנסיעה לא ארוכה, הייתה נראית כנצח עם כל התחושות שאפפו באותן רגעים. 

הגענו, משטרה, זק"א, כיבוי, והרבה רעש. 

התחלתי לרוץ ולנסות להבין מה לעשות, זה לא נראה כמו התירגולים בכלל, 

ואני, אני פחות מחודש על האמבולנסים. 

פתאום אחד ממתנדבי זק"א זועק לעברי: "ילדה, תסתכלי על מה את דורכת..." 

הסתכלתי לעבר הכביש ולא האמנתי לכל מה שקורה מסביבי, פתאום קפאתי במקום, 

נכנסתי לתוך בועה שומעת לא שומעת את כל הצעקות מסביב ומתחילה לסרוק את הסביבה ב360 מעלות. 

חלקי אדם פנימיים מכסים את הכביש, על מעקה הבטיחות חייל הרוג, 

וראשה של המחבלת עוד עטוף בכפייה ומתגלגל על הכביש. 

שניות ומראות שנצרבו בראש בדיוק כמו הריח שהתנוסס באוויר. 

הרגשתי מישהו שתופס אותי, זה היה יוסי, אחד המתנדבים הצעירים אך הוותיקים שהמשיך להתנדב לפני גיוס. 

הוא היה המלאך שלי באותם רגעים, 

הוא תפס אותי, לקח אותי הצידה חיבק אותי ונתן לי כמה שניות להירגע מהמראות המזעזעים. 

המשכנו ביחד לטפל באותם פצועים שנשארו. 

התפצלנו חזרה לאמבולנסים וחזרנו לתחנה, 

הריח, המראות, התחושות כולם עלו כמו סרט שנתקע וממאן להמשיך. 

הנהג, שהיה מתורגל לא פעם באירועים מסוג זה, זרק לאוויר בציניות ובהומור השחור שאתה חייב לסגל לעצמך,

 "אולי נלך לאכול שוורמאה" באותם רגעים הזדעזעתי כל כך, 

אבל אז חנינו בתחנה וכאילו לא ארע דבר, כולם יושבים מדברים בכמה משפטים על מה שהיה, אמבולנסים נשלחים לקריאות ואלו שסיימו מתפזרים לביתם. 

ואני, אני לא מבינה איך הכל חזר בשניה לשגרה. 

בלבול וחרדה ליוו אותי לתחנת האוטובוס, 

עליתי הביתה, המומה ומבולבלת, הבגדים, המדים, הנעליים כולם נזרקו לפח, 

כמו רוצה לזרוק את היום כלא היה ונכנסתי לאמבטיה ארוכה, מנסה להתנקות ממה שהיה...