חיים משל עצמי

מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי  עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אשתתף בהצגה היות וגם ככה לא יצא ממני דבר. ילדה קטנה, עומדת בכניסה לכיתה ומנסה להבין את פשר ההודעה, משפילה מבט לרצפה ורואה בזווית העין את חיוכי ההצלחה והקנאה. יצאתי מהכיתה בבושה והדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה. בדרך לחצר נתקלתי בבימאית ההצגה שבאה לעוד חזרה, חיבוק הדוב ששלחה השכיח הכל לשניה. בגרון חנוק מדמעות סיפרתי לה את אשר אירע והיא במחי יד אמרה: "אם את לא מציגה לא תהיה הצגה" הרגשתי פתאום כל כך חשובה, האמרה הכה פשוטה העצימה אותי בשניה. חזרנו לכיתה יחדיו והיא יצאה עם המחנכת לשיחה, כשחזרו אחת הייתה מאושרת עד הגג והשנייה עם פרצוף תשעה באב, הרגשתי בלב ניצחון קטן. הזמן עבר והגענו לערב המיוחל מתלבשות, מתאפרות, נגיעות אחרונות בתפאורה והכל מוכן. ההורים נכנסו התיישבו ואנחנו מאחורי הקלעים מלאות חששות. והנה עוד רגע הגיע הרגע שלי לעלות, אבל אוי, אבוי השחקנית על הבמה שכחה עוד משפט ונתקעה עם היד בפריז. עליתי בסערה לבמה ומחיאות הכפיים לא פסקו לשנייה,עוד שיר, עוד משפט והמחזה נגמר. בתרועות ירדנו מהבמה ומחמאות ללא הרף נזרקו לחלל. אושר, אושר גדול הציף אותי, הרגשה של ניצחון והצלחה. ובין הורדת האיפור להחלפת הבגדים וחלוקת המתנות פגשתי בה שוב, מלאך שנשלח לתת זריקת עידוד והרגשה של שווה לפני החטיבה. היא חיבקה אותי בחיבוק דוב ענק וסגרה עם הוריי על עוד הצגה. לבמה לצערי לא חזרתי עוד מספר רב של פעמים אבל הפעם כי אני בחרתי ולא אחר.