חיים משל עצמי

ושוב זה מגיע,

ושוב כמו בכל שנה מפלס הרגש עולה,

הבטן מתכווצת,

הגרון מתמלא בדמעות,

שמות הנרצחים נשמעים באוזני כאילו בפעם הראשונה,

והתמונות... התמונות נוראיות מכל....

התמונה מבן יהודה, וגם ההיא משוק מחנה יהודה,

התמונה מכיכר ציון וגם זאת מן הטרמפיאדה ליד רמת אשכול,

התמונה של אלו הרצים משוחים בדם וגם זו של רגליו של חייל על גדר
ההפרדה,

התמונה של מלכי יושבת ומספרת על היום שהיה,

ומיד קופצות הפנים של אמה מהשבעה.

התמונה של מיכל  שהסתובבה  לתת חיבוק חזק,

ואז תמונת המצבה הקרה שמתחתיה היא שוכבת לבדה.

התמונה משבת עקובה משמחה,

תמונה מלאת תפילה וזעקה לאלוהים שיעזור לנחשון וקסמן וחברו גיא פורז.

התמונה של הטלפון מצלצל קרוב לחצות, והודעה הכואבת על אמא של חניך
בשבט שנרצחה,

תמונת ההלוויה השקטה עם זעקות השבר והשאלה למה?

התמונה מעוד ישיבת צוות בצופים, בה הוריה של המדריכה הצטרפו לשיחה

ומיד התמונה מהלוויתם לאחר שנרצחו באכזריות...

ושוב זה מגיע,

ושוב כמו בכל שנה מפלס הרגש עולה,

הבטן מתכווצת,

הגרון מתמלא בדמעות,

שמות הנרצחים נשמעים באוזני כאילו בפעם הראשונה,

והתמונות... התמונות נוראיות מכל....

ולא, לא בגלל שזהו היום היחיד שהתמונות עולות,

ולא, לא בגלל שזהו היום היחיד בו הגעגוע צף,

ולא, לא בגלל שזהו היום היחיד שאני מרגישה בחסרונם

כי במדינה הנלחמת על קיומה יום יום,

מדינה מלאת שכול, עצב וגעגוע

אתה לא יכול לעצור יותר מיום ולספר כמה אתה מתגעגע

אתה לא יכול לעצור יותר מיום ולספר כמה פחדת

אתה לא יכול לעצור יותר מיום ולספר איך זה מלווה אותך כל רגע

אתה לא יכול.... חוץ מיום אחד ואז...

שוב זה מגיע מפלס הרגש עולה,

הבטן מתכווצת,

הגרון מתמלא בדמעות,

שמות הנרצחים נשמעים באוזני כאילו בפעם הראשונה,

והתמונות... התמונות נוראיות מכל....

יהי זכרם ברוך.