חיים משל עצמי

מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי  עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אשתתף בהצגה היות וגם ככה לא יצא ממני דבר. ילדה קטנה, עומדת בכניסה לכיתה ומנסה להבין את פשר ההודעה, משפילה מבט לרצפה ורואה בזווית העין את חיוכי ההצלחה והקנאה. יצאתי מהכיתה בבושה והדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה. בדרך לחצר נתקלתי בבימאית ההצגה שבאה לעוד חזרה, חיבוק הדוב ששלחה השכיח הכל לשניה. בגרון חנוק מדמעות סיפרתי לה את אשר אירע והיא במחי יד אמרה: "אם את לא מציגה לא תהיה הצגה" הרגשתי פתאום כל כך חשובה, האמרה הכה פשוטה העצימה אותי בשניה. חזרנו לכיתה יחדיו והיא יצאה עם המחנכת לשיחה, כשחזרו אחת הייתה מאושרת עד הגג והשנייה עם פרצוף תשעה באב, הרגשתי בלב ניצחון קטן. הזמן עבר והגענו לערב המיוחל מתלבשות, מתאפרות, נגיעות אחרונות בתפאורה והכל מוכן. ההורים נכנסו התיישבו ואנחנו מאחורי הקלעים מלאות חששות. והנה עוד רגע הגיע הרגע שלי לעלות, אבל אוי, אבוי השחקנית על הבמה שכחה עוד משפט ונתקעה עם היד בפריז. עליתי בסערה לבמה ומחיאות הכפיים לא פסקו לשנייה,עוד שיר, עוד משפט והמחזה נגמר. בתרועות ירדנו מהבמה ומחמאות ללא הרף נזרקו לחלל. אושר, אושר גדול הציף אותי, הרגשה של ניצחון והצלחה. ובין הורדת האיפור להחלפת הבגדים וחלוקת המתנות פגשתי בה שוב, מלאך שנשלח לתת זריקת עידוד והרגשה של שווה לפני החטיבה. היא חיבקה אותי בחיבוק דוב ענק וסגרה עם הוריי על עוד הצגה. לבמה לצערי לא חזרתי עוד מספר רב של פעמים אבל הפעם כי אני בחרתי ולא אחר.

קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר הייתי משכימה קום לבית הספר, מחכה כמה דקות לפני הצלצול וכניסת המורה אוחזת בחוזקה בסידור, "מתפללת" בכוונה רבה ואחרי כמה דקות סוגרת אותו וחוזרת לעיסוקי עד שכל הכיתה תסיים בתפילתה, אני הרגשתי שלמה עם עצמי כי לא הצלחתי לעלות את התפילה על שפתותי וכך לא הרגשתי צבועה כלפי עצמי והמורה מצידה הייתה כל כך גאה שחשבה שאני רוצה להתפלל בשקט ובכוונה גדולה ולכן מקדימה. הימים עברו ומצאתי את עצמי הולכת לשיעורים של רבנים לרוב היו כאלה מחזירים בתשובה, קוראת ספרים על דת יהדות ובכלל וכל פעם התחושה בלב התחזקה יותר ויותר שזה כבר לא המקום שלי אבל עדיין המשכתי לשמור שבת ולקיים מספר מצוות כי הלב עדיין לא היה שלם. עברה שנה של שיעורים והרבה שיחות עם רבנים, אבל הכאב והכעס התגבר והחלטתי שזהו זה, זה כבר לא מקומי. צער, צער גדול מילא את הלב לעזוב את הדבר שגדלתי עליו ואהבתי ואוהבת נורא אבל החלטתי שאמצא את דרכי ואמנותי בעולם. הכל היה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד, והחלטתי שעד שלא אגבש לעצמי את הדרך לא אשתף אף אחד. בשבת הראשונה החזקתי עט ופחדתי מהרגע שיכנס מישהו לחדר ויראה אותי או מהעונש הצפוי לי בדקות הקרובות, שבת אחר כך ניגשתי למפסק האור, רועדת, מקרבת את היד ומוציאה ושוב מקרבת את היד, עוצמת עיניים וכל כך פוחדת ואז לחצתי, האור נדלק כלום לא קרה, הרגשתי באותו רגע כל כך אמיצה וחזקה כזו שאני יכולה להביס את כל העולם בשנייה. כך עברו עוד כמה חודשים ואז מצאתי את עצמי בשירות לאומי בשנה השנייה ועדיין מחביאה מכולם את הרורי הכפירה. הכרתי אנשים מדהימים ובאחת השבתות הוזמנתי למי שהפכה לימים חברתי הטובה, היא לא הייתה דתייה, והחלטתי שאני הולכת אליה לשבת. ביצה היה בסמוך לבני ברק ובכניסת השבת יצאתי עם סם (הכלב המתוק שלה) לסיבוב קצר בגינה, מהרחובות נשמע קריאות של "גוד שבאס" ובבתי הכנסת התחילו את "לכה דודי", דמעות זלגו מעצמם כאילו מתגעגעות לימי השישי הלחוצים שצריך להספיק כל כך הרבה לפני שבת ולהגיע אליה מקולחים ולבושים במיטב הבגדים. אבל מי שמכיר אותי יודע כמה עקשנית, מחיתי את הדמעות מפני לחיי ונכנסתי לביתה הכל היה נראה רגיל כל כך, הטלוויזיה דלוקה, הטלפון מצלצל, ועל הגז התבשל לו דבר מה. בלבול אפילו לא יתחיל לתאר את מה שהרגשתי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי ברכב, שעה לאחר כניסת שבת ליד רחובות בני ברק, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט בבוז והשפלתי את הראש כמו מנסה להתחמק מן האנשים ברחוב. כמה ימים אחר כך היה לי שיחה עם אחד מהעובדים שהתברר כי כופר ולא מאמין בכלל בקיומו של אלוהים, באותו רגע כל כך הסכמתי איתו (אז עוד לא הבנתי שאם אתה כועס על משהו כנראה הוא קיים...והכעס היה עצום), עברנו ליד מקדולנס, הצעתי שניכנס ונוכל צייז'בורגר (כן אני הייתי בהלם מעצמי אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי שיוכיח שאני כבר לא דתייה) אכלתי את הצייז'בורגר והתענגתי על כל שניה כי הרגשתי שאני סוף סוף בוחרת דרך כל כך שונה(למרות שזה ממש לא היה טעים כמו שנשמע). הזמן עבר וימי השירות לאומי עמדו להיגמר ולאט לאט הזמן התחיל לעשות את שלו, לאחות את השברים ולהבין כמה אני מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, מתגעגעת לתפילות מתגעגעת לאלוהים. התחלתי לפלס עבורי את דרך הביניים בין האהבה העצומה שהתגלתה בתוכי לאלוהים לבין אלפי הפרשנים ואלו החושבים עצמם שליחים, התחלתי לבנות את הדרך שלי, הדרך של רעות, הדרך לא פשוטה, הבחירות לא קלות ולרוב אני בין שתי עולמות שאף אחד מהם לא באמת מקבל אותי לעולמו, אבל למי אכפת עכשיו שמצאתי אהבה כל כך גדולה, מקבלת, אוהבת, וגם לפעמים כואבת – מי אמר שמערכת יחסים לא מורכבת?