חיים משל עצמי

קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר הייתי משכימה קום לבית הספר, מחכה כמה דקות לפני הצלצול וכניסת המורה אוחזת בחוזקה בסידור, "מתפללת" בכוונה רבה ואחרי כמה דקות סוגרת אותו וחוזרת לעיסוקי עד שכל הכיתה תסיים בתפילתה, אני הרגשתי שלמה עם עצמי כי לא הצלחתי לעלות את התפילה על שפתותי וכך לא הרגשתי צבועה כלפי עצמי והמורה מצידה הייתה כל כך גאה שחשבה שאני רוצה להתפלל בשקט ובכוונה גדולה ולכן מקדימה. הימים עברו ומצאתי את עצמי הולכת לשיעורים של רבנים לרוב היו כאלה מחזירים בתשובה, קוראת ספרים על דת יהדות ובכלל וכל פעם התחושה בלב התחזקה יותר ויותר שזה כבר לא המקום שלי אבל עדיין המשכתי לשמור שבת ולקיים מספר מצוות כי הלב עדיין לא היה שלם. עברה שנה של שיעורים והרבה שיחות עם רבנים, אבל הכאב והכעס התגבר והחלטתי שזהו זה, זה כבר לא מקומי. צער, צער גדול מילא את הלב לעזוב את הדבר שגדלתי עליו ואהבתי ואוהבת נורא אבל החלטתי שאמצא את דרכי ואמנותי בעולם. הכל היה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד, והחלטתי שעד שלא אגבש לעצמי את הדרך לא אשתף אף אחד. בשבת הראשונה החזקתי עט ופחדתי מהרגע שיכנס מישהו לחדר ויראה אותי או מהעונש הצפוי לי בדקות הקרובות, שבת אחר כך ניגשתי למפסק האור, רועדת, מקרבת את היד ומוציאה ושוב מקרבת את היד, עוצמת עיניים וכל כך פוחדת ואז לחצתי, האור נדלק כלום לא קרה, הרגשתי באותו רגע כל כך אמיצה וחזקה כזו שאני יכולה להביס את כל העולם בשנייה. כך עברו עוד כמה חודשים ואז מצאתי את עצמי בשירות לאומי בשנה השנייה ועדיין מחביאה מכולם את הרורי הכפירה. הכרתי אנשים מדהימים ובאחת השבתות הוזמנתי למי שהפכה לימים חברתי הטובה, היא לא הייתה דתייה, והחלטתי שאני הולכת אליה לשבת. ביצה היה בסמוך לבני ברק ובכניסת השבת יצאתי עם סם (הכלב המתוק שלה) לסיבוב קצר בגינה, מהרחובות נשמע קריאות של "גוד שבאס" ובבתי הכנסת התחילו את "לכה דודי", דמעות זלגו מעצמם כאילו מתגעגעות לימי השישי הלחוצים שצריך להספיק כל כך הרבה לפני שבת ולהגיע אליה מקולחים ולבושים במיטב הבגדים. אבל מי שמכיר אותי יודע כמה עקשנית, מחיתי את הדמעות מפני לחיי ונכנסתי לביתה הכל היה נראה רגיל כל כך, הטלוויזיה דלוקה, הטלפון מצלצל, ועל הגז התבשל לו דבר מה. בלבול אפילו לא יתחיל לתאר את מה שהרגשתי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי ברכב, שעה לאחר כניסת שבת ליד רחובות בני ברק, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט בבוז והשפלתי את הראש כמו מנסה להתחמק מן האנשים ברחוב. כמה ימים אחר כך היה לי שיחה עם אחד מהעובדים שהתברר כי כופר ולא מאמין בכלל בקיומו של אלוהים, באותו רגע כל כך הסכמתי איתו (אז עוד לא הבנתי שאם אתה כועס על משהו כנראה הוא קיים...והכעס היה עצום), עברנו ליד מקדולנס, הצעתי שניכנס ונוכל צייז'בורגר (כן אני הייתי בהלם מעצמי אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי שיוכיח שאני כבר לא דתייה) אכלתי את הצייז'בורגר והתענגתי על כל שניה כי הרגשתי שאני סוף סוף בוחרת דרך כל כך שונה(למרות שזה ממש לא היה טעים כמו שנשמע). הזמן עבר וימי השירות לאומי עמדו להיגמר ולאט לאט הזמן התחיל לעשות את שלו, לאחות את השברים ולהבין כמה אני מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, מתגעגעת לתפילות מתגעגעת לאלוהים. התחלתי לפלס עבורי את דרך הביניים בין האהבה העצומה שהתגלתה בתוכי לאלוהים לבין אלפי הפרשנים ואלו החושבים עצמם שליחים, התחלתי לבנות את הדרך שלי, הדרך של רעות, הדרך לא פשוטה, הבחירות לא קלות ולרוב אני בין שתי עולמות שאף אחד מהם לא באמת מקבל אותי לעולמו, אבל למי אכפת עכשיו שמצאתי אהבה כל כך גדולה, מקבלת, אוהבת, וגם לפעמים כואבת – מי אמר שמערכת יחסים לא מורכבת?

שמש בחוץ, ציפורים מציצות והחיוך כמו תמיד היה מרוח לי על הפנים,

זה התחיל כמו כל יום רגיל יום שהסוף שלו ידוע מראש

ירדתי מקו 34 עם חברתי הטובה אדרת והתחלנו לפסוע לביתי.

כבר בתחילת צעדי נתקלתי בידיעה הנוראה מכל

שכנה שפסעה ברחוב שאלה אותי את יודעת שרועי מת?

שאלתי איזה רועי???רועי שלי??

והיא ענתה עזבי את בטח לא מכירה...

עם לב כבד אבל מסרב המשכתי לפסוע כאילו כלום

ולרגע קט הפנתי את מבטי ללוח המודועת 

מודעה קטנה שהודבקה ברשלנות עם סלוטייפ תפסה את עיני

ושם התבשרתי בנורא ביותר.

רגע של שקט, החלפת מבטים נוקבים עם אדרת ואז

צרחה שחילחלה וחתכה את כל העננים ישר עד אלוהים.

"אלוהים אני כל כך שונאת אותך אתה מאניק!למה???!!!"

המשכתי לכיון הבית,בצעדים חרישים ובלי מילה

הדמעות סירבו לצאת

חשבתי לא יכול להיות אני מדמיינת עוד שניה הכל יחזור להיות כמו לפני כמה דקות

התקדמתי בצעדים פזיזים לכיון ביתי ושניה לפני שנכנסתי לקן המוגן

ראיתי אותה, היא הייתה עם שקית זבל בידה ובלי דמעה על הלחי

אבל זה היה אופיני כל כך היא תמיד הייתה כמו קרח.

שאלתי אותה זה רועי שלי?רועי שלי ושל אמא דבורה,אחותך?

היא לא ענתה רק הנהנה ושום תו בפניה לא שונה.

צעקתי איפה אמא דבורה היא פשוט ענתה לא פה

הסתכלתי לכיוון הבית השני שלי,

הדלת פתוחה, החתולים עדין מסתובבים בכניסה כאילו משוועים לפיסת אוכל

אבל דבורי לא הייתה שם.

בלב כבד נכנסתי הביתה,

חייגתי ישר לאמא,

אחרי דקות של גרון חנוק וצעקות מהצד השני אם הכל בסדר

צרחתי לא!אלוהים לקח אותו!הוא כבר לא אוהב אותי!

הוא לקח את האח היחיד שלי.

אמא הבינה ישר רועי שלי לא פה יותר והוא רק בן 10.

הגענו באיחור קל להר המנוחות

אני שומעת את אמא דבורי מדברת על האח הקטן שלי

וכמה שהיא תמיד התבלבלה ביננו וקראה לנו רועית כי השמות נורא דומים

ואח"כ החולצה הצהובה זאת שלא הייתה חביבה עלי במיוחד

מוחזקת בידיה אשר ממששות אותה ומסניפות לתוך הריאות שהריח לא ישכח.

חטפתי אותה מידה ולקחתי נשימה עמוקה

החזקתי כל כך קרוב את החולצה לאף להבטיח שהריח לא יצא מריאותי לעולם.

ושתקתי,הגרון כל כך כאב מהדמעות שהצטברו 

אך הם זלגו לאט לאט על הלחי

כאילו ממאנות להאמין בטרגדיה הנוראית שקרתה.

הכניסו אותו לאט לאט לאדמה

וכיסו אותו בעדינות עם האפר

עצמתי את עיני לרגע והתפללתי לאלוהים

שיגיד לי שאני חולמת ושאני אפקח את העינים

רועי שלי יהיה שוב בין ידי ויצחק את הצחוק שגרם לי לאושר אין סופי.

אך לשווא, כשפקחתי את עיני רק ראיתי את הרב ניגש לאמא דבורה

ומבצעים לה קריעה כשעמדתי שגם לי יעשה קריעה

הסתכל בי במבט נוקב ואמר: "רק למי שיש קשר דם מותר"

כעסתי והתבוננתי בו בבוז.מה אתה יודע מה זה קשר דם היה לנו הרבה יותר מזה.

אך שתקתי, בו ביום פניתי לרב אחר וביקשתי התר לשבעת שבעה עם כל מה שכרוך בכך יחד עם אמא דבורי.

הוא התבונן בי ושקט, לאחר כמה דקות של שקט ודמעות הסתכל ואמר את בטוחה?

עניתי שאין דבר שאני בטוחה בו יותר מכך, זה המעט שנותר לי לעשות.

הסתכל בשנית ואמר את ילדה לפני שלשה ימים מלאו לך 16 שנים לא בטוח שזה כדאי.

יישרתי אליו מבט ועמדתי ובהחלטיות שאופינית לי אמרתי לו עם אישור שלך או בלי אני אעשה זאת

אם אתה מוכן לעזור לי ולאשר לי וכך אני ארגיש שלמה יותר תודה אם לא אז שלום.

שקט שרר ואת המתח רק סכין חדה מאוד יכלה לחתוך,

הסתובבתי והתחלתי לפסוע לכיוון היציאה ואז שמעתי

"עצרי, את כל כך עקשנית ואני מאשר ובעזרת ה` שלא תדעי יותר צער"

חיוך עצוב עלה על פני ועם מבט מלא הערכה ובלי מילים עזבתי את המקום.

ופסעתי לעבר ביתי השני שעכשיו היה חסר בו הדבר הכי יקר.

ברוב ימי השבעה שימשתי כמעיין חיית מחמד לכל המנחמים המבוגרים שהגיעו ולא הבינו את פשר מעשי במקום.

ואז באחד מימי השבעה הופיעה השאלה שכל כך לא ציפיתי לה

כי מבחינתי הכל היה ברור כל כך,

אחד המנחמים שהיה בוגר באותו "מוסד לעיוורים" הפנה אלי שלאה ישירה כמו חץ ללב

מהיכן את מכירה את רועי הקטן?

התבלבלתי לרגע, הססתי הרי תמיד השווצתי באח הקטן תכול העינים ושיער הזהב שיש לי

וכולם ידעו שיש לי אח קטן ממשפחתי השניה.

כולם נדהמו למשמע השאלה והפנו מבט סקרן ושואל אלי חוץ מאמא דבורה שגם לה הכל היה נראה ברור כל כך

ולמרות העבודה שאינה יכולה להוות כאימי הביולוגית היא הייתה אמא שלי ושל רועי והיינו משפחה קטנה משלנו.

שתקתי לרגע, ניסתי לעכל את השאלה,חייכתי חיוך מבויש ושאלתי יש לך זמן?

הוא ענה ללא היסוס את כל הזמן שבעולם.

שתקתי עוד כמה דקות ואז בסערת רגשות מדהימה פרצתי בשטף דיבור והדמעות כאילו היוו חלק מהתפאורה אצלי ואצל הצופים.

"רועי שלי, הייתי בת 8 וחצי יצאתי החוצה לשחק כמו בכל יום עם חברי מהשכונה

לפתע ראיתי מישהו חדש, יושב על כסא גלגלים ולידו פילפינית וכל מיני משחקים שנראו לי יקרים ומושכים מאוד.

ניגשתי לאותה פילפינית וחוסר הבושה מאנשים שהיה קיים אצלי מאז ומתמיד שאלתי מי את?מי זה? למה הוא על כסא גלגלים? ובפשטות נוראית היא אמרה זה רועי.ולא היו לי יותר שאלות ידעתי בלב שלי זה רועי האח שתמיד יחלתי לו.

התחלתי לבוא יום יום שעות על גבי שעות לאמא דבורה, שיחקתי עם רועי, שרתי לו שירים, הייתי מטילת איתו בעגלה וכולם היו מסתכלים עלינו כי הגיע ילד נכה לשכונה ולא הבינו לאיפה אני נעלמתי ולמה אני לא איתם יותר.אני נהנתי מאוד מכל המבטים והכבוד שהיו רוכשים אלינו, והשווצתי שיש לי אח בלונדיני.

עברנו ימים רבים בדאנקן דונטס בקניון מלחה בירושלים, 

בלונים מבריקים אחרי שהראיה התחילה לקרוס ע"מ לנסות לשפר את הראיה

למדתי איך מפעילים את המכונה ממנה הוא אכל,

איך מקלחים אותו, ואיך מדברים איתו. רועי לא דיבר הוא רק צחק ונתן נשיקות ענקיות.

יום רביעי 21:00 בלילה רועי היה בדרכו לישון, אני ואמא דבורה מותשות מיום ארוך במיוחד

ואז ללא התראה מוקדמת הוא אמר רעות. לא היה מישהו מאושר ממני בעולם ידעתי שהוא נתן את האישור לכך שאני אחותו הביולוגית גם אם לא יצאנו מאותה בטן.רועי לא יכל לדבר הוא חלה בגיל 10 חודשים בניוון שרירים וכל פעם המחלה לקחה ממנו איבר שימושי אחר. אך מעולם לא שמעתי אותו מדבר.

אמא דבורה הייתה כ"כ מרוגשת.

בעודי ילדה גמלתי בליבי החלטה שאיתו אני מתחתנת למרות שלא הבנתי את פשר הדבר

אותו בחיים אני לא אעזוב..."

וזה בערך איך שאני מכירה את רועי הסברתי לאותו בחור.

הדממה ששררה בבית לא השאירה מקום לספקות.

חוץ מדמעות חיבוקים והרבה שירים שרועי אהב ברקע לא היה הרבה

קמתי לחדר של רועי חיבקתי את הצעצועים שאהב והתחרטתי בלב על דבר אחד

שבשנה האחורנה מאז נרצחו מלכי ומיכל שהיו חברותי בפיגוע פחדתי להתקרב לרועי והייתי אצלו כמה פעמים בשבוע ולא כל יום כמו בעבר. מלכי הייתה אחות נוספת שהצטרפה למשפחה ונקטפה שנה לפני שאלוהים לקח את רועי.

מאז עברו 5 שנים והיום היה אזכרה לכבודו של רועי,

היה מוזר כשכל האנשים הזילו דמעה ועמדו מסביב לקבר לא הזלתי ולו דמעה,

כאשר כולם פסעו ויצאו מהר המנוחות נשברתי והתפרקתי לחתיכות

לא יכלתי להפסיק לשיר לו את השיר שאהב בגרון כואב וחנוק.

רועי שלי,אח יקר

אתה שלמעלה שומר עלי מהרע שפה,

אני לא שכחתי ובחיים לא אשכח

אני אוהבת אותך הכי בעולם ומתגעגעת לצחוק המתגלגל,

לטיולים כל שני וחמישי בקניון,

לשיער המשי שלך

ולנשיקות המדהימות שלך

מבטיחה להמשיך לאהוב ולזכור

אחותך הגדולה והאוהבת

*הקטע נכתב ב2009 ביום האזכרה לרועיקי