חיים משל עצמי

ישבנו כולנו בקפה, כמו כל צהריי שישי, מסביבנו מתכנסים עוד ועוד צעירים... השיחות כמו בכל שישי היו שטחיות בלי שום נושא ברומו של עולם... אבל אז הצטרף מישהו חדש לשבת איתנו, דיויד, וזרק כמו פצצה משהו על זה שמי שלא עושה צבא לא שווה דבר. בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על גברים בריאים שסתם משתמטים, לאט לאט התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא, הדיון המשיך ואני שותקת אבל מתחילה להתפוצץ מבפנים... שני, זאת שקצינה בקריה מגיעה הביתה כל יום בשתיים והולכת לעבוד רק שיהיה לה מה לבזבז זרקה : "כל הבנות הדתיות האלה שלא עושות צבא, לא עושות כלום..." זהו, התפוצצתי! כבר לא יכלתי לשמור כלום בפנים ואז כמו סרט נע הכל מתחיל לרוץ בראש, הכל מתבלבל, המילים נהפכות, יוצאת חצי צעקה: "איך את יכולה לומר דבר כזה?!?!?" אבל הכל נתקע ולא מצליח לצאת...דיויד המשיך להתסיס את האווירה, כמו זורק עוד זרד למדורה.. התחלתי לעשות סדר במחשבות ואמרתי לשני, "את יודעת, אני באמת אוהבת אותך... ואפילו שכמה אנשים אומרים שאת 'קצינת נייר טואלט בקרייה' – לא שיש לי מושג למה הכוונה, אני עדיין מכבדת אותך על זה שאת קצינה, אבל עזבי את זה שגדלתי בבית ספר דתי, עזבי את זה שתרמתי והתנדבתי במשך שנים על גבי שנים בזמן הלימודים ואפילו פעם נבחרתי למתנדבת מצטיינת וזכיתי להיפגש עם הנשיא דאז עזר ויצמן ז"ל כנציגה יחידה מכל הארץ של המגזר היהודי, עזבי את זה שהכינו אותו לשרת ולהגן על המדינה מגיל אפס, עזבי את החינוך הדתי – לאומי שבנים הולכים לקרבי ובנות יכולות לתרום גם בשירות לאומי, צאי מנקודת הנחה שאני בחרתי, אני בחרתי לא ללכת לצבא, כי לא הרגשתי שבתור בחורה דתייה אוכל לתרום תרומה משמעותית, אני בחרתי לא ללכת לצבא כי לא הרגשתי שבתור בחורה אוכל באמת לתרום להגנת המדינה כמו שאוכל לתרום בשירות לאומי, אז כן הלכתי לעשות שירות לאומי, ואת יודעת מה שני, בזמן שעשיתי שירות לאומי, לא הייתי יכולה לשבת בשישי בצהריים בקפה כי או שהייתי בשירות או בדרך הביתה ממנו סחוטה מעייפות אחרי שבוע קשה, קמתי במשך שנתיים בחמש בבוקר, בשש וחצי כבר התחלתי לעבוד, והעבודה הייתה לרוב עד עשר, אחת עשרה בלילה, את יודעת מה, לא אני לא מתלוננת על השעות הקשות.

את קיבלת מדים בצבא – אני הייתי צריכה לשלם על בגדים כדי ללכת לשירות

את קיבלת נסיעות חינם בכל מקום – אני רק נסיעות בין עירוניות, אז כן חצי "משכורת" הלכה לנסיעות,

את הולכת לעבוד בצהריים – אני רק יכלתי לחלום על זה

אם יצא שישנת בצבא פעם בשירות  היה לך הכל – אני הייתי צריכה לשלם על אוכל, חומרי ניקוי לדירה ואפילו נייר טואלט הפך למותרות.

אם היה אירוע "מזעזע" בקריה היה לך למי לפנות – אני ראיתי את מרבית גוף האדם מרוח על הרצפה, אנשים מתפוצצים, תאונות דרכים קשות, ראיתי וטיפלתי ואת יודעת מה אף אחד לא נולד חסין... אבל לא, לא היה לי למי לפנות, אף אחד לא דיבר איתנו על זה ואף אחד לא חשב שצריך לדבר עם בחורה בת 18 שרואה דברים מזעזעים כאלה.

ולבסוף, את תרשמי בקו"ח שלך שעשית צבא, כן זה יפתח לך כמה דלתות, כמה מלגות אפילו אם רק החתמת כרטיס והלכת לסיבוב בעזריאלי – אני, אני ארשום שעשיתי שירות לאומי, ולא משנה כמה שעות השקעתי, לא משנה כמה דברים עשיתי עדיין הרבה דלתות נסגרות...אלו שנשארו לך פתוחות...

אז כן הייתי צריכה לחיות ממשכורת של 500 שקל, לשלם נסיעות, "דמי דירה", אוכל, בגדים ועוד... ושכולם היו עוצרים לאכול בדרך הייתי משחקת אותה עסוקה, הרבה רגעים שנשארתי רעבה כי חשבתי מה בסדר העדיפות שלי, שהלכתי ברגל קילומטרים רבים בגשם, בשמש קופחת צריכה לקום לפני כדי לא לאחר את יכלת לעלות לאוטובוס ולהגיע בהרבה יותר נוחות...שבועות שלא אכלתי, סיוטים בלילה ממה שראיתי ומינוס גדול בבנק וכל זה עוד לפני שאני בת עשרים בכלל...

אז כן את לובשת את המדים הירוקים שבעיני כל כך יפים, אבל האם את עושה יותר ממני? אני לא כל כך בטוחה..."

שני התכווצה במקום בחוסר נוחות והתחילה להסביר שלא התכוונה אלי אלא בכלל... אני לא מצליחה לקנות את זה.. לפני שאתם שופטים אחרים נסו להיכנס לנעליים שלהם...

.

קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר הייתי משכימה קום לבית הספר, מחכה כמה דקות לפני הצלצול וכניסת המורה אוחזת בחוזקה בסידור, "מתפללת" בכוונה רבה ואחרי כמה דקות סוגרת אותו וחוזרת לעיסוקי עד שכל הכיתה תסיים בתפילתה, אני הרגשתי שלמה עם עצמי כי לא הצלחתי לעלות את התפילה על שפתותי וכך לא הרגשתי צבועה כלפי עצמי והמורה מצידה הייתה כל כך גאה שחשבה שאני רוצה להתפלל בשקט ובכוונה גדולה ולכן מקדימה. הימים עברו ומצאתי את עצמי הולכת לשיעורים של רבנים לרוב היו כאלה מחזירים בתשובה, קוראת ספרים על דת יהדות ובכלל וכל פעם התחושה בלב התחזקה יותר ויותר שזה כבר לא המקום שלי אבל עדיין המשכתי לשמור שבת ולקיים מספר מצוות כי הלב עדיין לא היה שלם. עברה שנה של שיעורים והרבה שיחות עם רבנים, אבל הכאב והכעס התגבר והחלטתי שזהו זה, זה כבר לא מקומי. צער, צער גדול מילא את הלב לעזוב את הדבר שגדלתי עליו ואהבתי ואוהבת נורא אבל החלטתי שאמצא את דרכי ואמנותי בעולם. הכל היה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד, והחלטתי שעד שלא אגבש לעצמי את הדרך לא אשתף אף אחד. בשבת הראשונה החזקתי עט ופחדתי מהרגע שיכנס מישהו לחדר ויראה אותי או מהעונש הצפוי לי בדקות הקרובות, שבת אחר כך ניגשתי למפסק האור, רועדת, מקרבת את היד ומוציאה ושוב מקרבת את היד, עוצמת עיניים וכל כך פוחדת ואז לחצתי, האור נדלק כלום לא קרה, הרגשתי באותו רגע כל כך אמיצה וחזקה כזו שאני יכולה להביס את כל העולם בשנייה. כך עברו עוד כמה חודשים ואז מצאתי את עצמי בשירות לאומי בשנה השנייה ועדיין מחביאה מכולם את הרורי הכפירה. הכרתי אנשים מדהימים ובאחת השבתות הוזמנתי למי שהפכה לימים חברתי הטובה, היא לא הייתה דתייה, והחלטתי שאני הולכת אליה לשבת. ביצה היה בסמוך לבני ברק ובכניסת השבת יצאתי עם סם (הכלב המתוק שלה) לסיבוב קצר בגינה, מהרחובות נשמע קריאות של "גוד שבאס" ובבתי הכנסת התחילו את "לכה דודי", דמעות זלגו מעצמם כאילו מתגעגעות לימי השישי הלחוצים שצריך להספיק כל כך הרבה לפני שבת ולהגיע אליה מקולחים ולבושים במיטב הבגדים. אבל מי שמכיר אותי יודע כמה עקשנית, מחיתי את הדמעות מפני לחיי ונכנסתי לביתה הכל היה נראה רגיל כל כך, הטלוויזיה דלוקה, הטלפון מצלצל, ועל הגז התבשל לו דבר מה. בלבול אפילו לא יתחיל לתאר את מה שהרגשתי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי ברכב, שעה לאחר כניסת שבת ליד רחובות בני ברק, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט בבוז והשפלתי את הראש כמו מנסה להתחמק מן האנשים ברחוב. כמה ימים אחר כך היה לי שיחה עם אחד מהעובדים שהתברר כי כופר ולא מאמין בכלל בקיומו של אלוהים, באותו רגע כל כך הסכמתי איתו (אז עוד לא הבנתי שאם אתה כועס על משהו כנראה הוא קיים...והכעס היה עצום), עברנו ליד מקדולנס, הצעתי שניכנס ונוכל צייז'בורגר (כן אני הייתי בהלם מעצמי אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי שיוכיח שאני כבר לא דתייה) אכלתי את הצייז'בורגר והתענגתי על כל שניה כי הרגשתי שאני סוף סוף בוחרת דרך כל כך שונה(למרות שזה ממש לא היה טעים כמו שנשמע). הזמן עבר וימי השירות לאומי עמדו להיגמר ולאט לאט הזמן התחיל לעשות את שלו, לאחות את השברים ולהבין כמה אני מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, מתגעגעת לתפילות מתגעגעת לאלוהים. התחלתי לפלס עבורי את דרך הביניים בין האהבה העצומה שהתגלתה בתוכי לאלוהים לבין אלפי הפרשנים ואלו החושבים עצמם שליחים, התחלתי לבנות את הדרך שלי, הדרך של רעות, הדרך לא פשוטה, הבחירות לא קלות ולרוב אני בין שתי עולמות שאף אחד מהם לא באמת מקבל אותי לעולמו, אבל למי אכפת עכשיו שמצאתי אהבה כל כך גדולה, מקבלת, אוהבת, וגם לפעמים כואבת – מי אמר שמערכת יחסים לא מורכבת?