חיים משל עצמי

ישבנו כולנו בקפה, כמו כל צהריי שישי, מסביבנו מתכנסים עוד ועוד צעירים... השיחות כמו בכל שישי היו שטחיות בלי שום נושא ברומו של עולם... אבל אז הצטרף מישהו חדש לשבת איתנו, דיויד, וזרק כמו פצצה משהו על זה שמי שלא עושה צבא לא שווה דבר. בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על גברים בריאים שסתם משתמטים, לאט לאט התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא, הדיון המשיך ואני שותקת אבל מתחילה להתפוצץ מבפנים... שני, זאת שקצינה בקריה מגיעה הביתה כל יום בשתיים והולכת לעבוד רק שיהיה לה מה לבזבז זרקה : "כל הבנות הדתיות האלה שלא עושות צבא, לא עושות כלום..." זהו, התפוצצתי! כבר לא יכלתי לשמור כלום בפנים ואז כמו סרט נע הכל מתחיל לרוץ בראש, הכל מתבלבל, המילים נהפכות, יוצאת חצי צעקה: "איך את יכולה לומר דבר כזה?!?!?" אבל הכל נתקע ולא מצליח לצאת...דיויד המשיך להתסיס את האווירה, כמו זורק עוד זרד למדורה.. התחלתי לעשות סדר במחשבות ואמרתי לשני, "את יודעת, אני באמת אוהבת אותך... ואפילו שכמה אנשים אומרים שאת 'קצינת נייר טואלט בקרייה' – לא שיש לי מושג למה הכוונה, אני עדיין מכבדת אותך על זה שאת קצינה, אבל עזבי את זה שגדלתי בבית ספר דתי, עזבי את זה שתרמתי והתנדבתי במשך שנים על גבי שנים בזמן הלימודים ואפילו פעם נבחרתי למתנדבת מצטיינת וזכיתי להיפגש עם הנשיא דאז עזר ויצמן ז"ל כנציגה יחידה מכל הארץ של המגזר היהודי, עזבי את זה שהכינו אותו לשרת ולהגן על המדינה מגיל אפס, עזבי את החינוך הדתי – לאומי שבנים הולכים לקרבי ובנות יכולות לתרום גם בשירות לאומי, צאי מנקודת הנחה שאני בחרתי, אני בחרתי לא ללכת לצבא, כי לא הרגשתי שבתור בחורה דתייה אוכל לתרום תרומה משמעותית, אני בחרתי לא ללכת לצבא כי לא הרגשתי שבתור בחורה אוכל באמת לתרום להגנת המדינה כמו שאוכל לתרום בשירות לאומי, אז כן הלכתי לעשות שירות לאומי, ואת יודעת מה שני, בזמן שעשיתי שירות לאומי, לא הייתי יכולה לשבת בשישי בצהריים בקפה כי או שהייתי בשירות או בדרך הביתה ממנו סחוטה מעייפות אחרי שבוע קשה, קמתי במשך שנתיים בחמש בבוקר, בשש וחצי כבר התחלתי לעבוד, והעבודה הייתה לרוב עד עשר, אחת עשרה בלילה, את יודעת מה, לא אני לא מתלוננת על השעות הקשות.

את קיבלת מדים בצבא – אני הייתי צריכה לשלם על בגדים כדי ללכת לשירות

את קיבלת נסיעות חינם בכל מקום – אני רק נסיעות בין עירוניות, אז כן חצי "משכורת" הלכה לנסיעות,

את הולכת לעבוד בצהריים – אני רק יכלתי לחלום על זה

אם יצא שישנת בצבא פעם בשירות  היה לך הכל – אני הייתי צריכה לשלם על אוכל, חומרי ניקוי לדירה ואפילו נייר טואלט הפך למותרות.

אם היה אירוע "מזעזע" בקריה היה לך למי לפנות – אני ראיתי את מרבית גוף האדם מרוח על הרצפה, אנשים מתפוצצים, תאונות דרכים קשות, ראיתי וטיפלתי ואת יודעת מה אף אחד לא נולד חסין... אבל לא, לא היה לי למי לפנות, אף אחד לא דיבר איתנו על זה ואף אחד לא חשב שצריך לדבר עם בחורה בת 18 שרואה דברים מזעזעים כאלה.

ולבסוף, את תרשמי בקו"ח שלך שעשית צבא, כן זה יפתח לך כמה דלתות, כמה מלגות אפילו אם רק החתמת כרטיס והלכת לסיבוב בעזריאלי – אני, אני ארשום שעשיתי שירות לאומי, ולא משנה כמה שעות השקעתי, לא משנה כמה דברים עשיתי עדיין הרבה דלתות נסגרות...אלו שנשארו לך פתוחות...

אז כן הייתי צריכה לחיות ממשכורת של 500 שקל, לשלם נסיעות, "דמי דירה", אוכל, בגדים ועוד... ושכולם היו עוצרים לאכול בדרך הייתי משחקת אותה עסוקה, הרבה רגעים שנשארתי רעבה כי חשבתי מה בסדר העדיפות שלי, שהלכתי ברגל קילומטרים רבים בגשם, בשמש קופחת צריכה לקום לפני כדי לא לאחר את יכלת לעלות לאוטובוס ולהגיע בהרבה יותר נוחות...שבועות שלא אכלתי, סיוטים בלילה ממה שראיתי ומינוס גדול בבנק וכל זה עוד לפני שאני בת עשרים בכלל...

אז כן את לובשת את המדים הירוקים שבעיני כל כך יפים, אבל האם את עושה יותר ממני? אני לא כל כך בטוחה..."

שני התכווצה במקום בחוסר נוחות והתחילה להסביר שלא התכוונה אלי אלא בכלל... אני לא מצליחה לקנות את זה.. לפני שאתם שופטים אחרים נסו להיכנס לנעליים שלהם...

.

מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי  עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אשתתף בהצגה היות וגם ככה לא יצא ממני דבר. ילדה קטנה, עומדת בכניסה לכיתה ומנסה להבין את פשר ההודעה, משפילה מבט לרצפה ורואה בזווית העין את חיוכי ההצלחה והקנאה. יצאתי מהכיתה בבושה והדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה. בדרך לחצר נתקלתי בבימאית ההצגה שבאה לעוד חזרה, חיבוק הדוב ששלחה השכיח הכל לשניה. בגרון חנוק מדמעות סיפרתי לה את אשר אירע והיא במחי יד אמרה: "אם את לא מציגה לא תהיה הצגה" הרגשתי פתאום כל כך חשובה, האמרה הכה פשוטה העצימה אותי בשניה. חזרנו לכיתה יחדיו והיא יצאה עם המחנכת לשיחה, כשחזרו אחת הייתה מאושרת עד הגג והשנייה עם פרצוף תשעה באב, הרגשתי בלב ניצחון קטן. הזמן עבר והגענו לערב המיוחל מתלבשות, מתאפרות, נגיעות אחרונות בתפאורה והכל מוכן. ההורים נכנסו התיישבו ואנחנו מאחורי הקלעים מלאות חששות. והנה עוד רגע הגיע הרגע שלי לעלות, אבל אוי, אבוי השחקנית על הבמה שכחה עוד משפט ונתקעה עם היד בפריז. עליתי בסערה לבמה ומחיאות הכפיים לא פסקו לשנייה,עוד שיר, עוד משפט והמחזה נגמר. בתרועות ירדנו מהבמה ומחמאות ללא הרף נזרקו לחלל. אושר, אושר גדול הציף אותי, הרגשה של ניצחון והצלחה. ובין הורדת האיפור להחלפת הבגדים וחלוקת המתנות פגשתי בה שוב, מלאך שנשלח לתת זריקת עידוד והרגשה של שווה לפני החטיבה. היא חיבקה אותי בחיבוק דוב ענק וסגרה עם הוריי על עוד הצגה. לבמה לצערי לא חזרתי עוד מספר רב של פעמים אבל הפעם כי אני בחרתי ולא אחר.