חיים משל עצמי

מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי  עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אשתתף בהצגה היות וגם ככה לא יצא ממני דבר. ילדה קטנה, עומדת בכניסה לכיתה ומנסה להבין את פשר ההודעה, משפילה מבט לרצפה ורואה בזווית העין את חיוכי ההצלחה והקנאה. יצאתי מהכיתה בבושה והדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה. בדרך לחצר נתקלתי בבימאית ההצגה שבאה לעוד חזרה, חיבוק הדוב ששלחה השכיח הכל לשניה. בגרון חנוק מדמעות סיפרתי לה את אשר אירע והיא במחי יד אמרה: "אם את לא מציגה לא תהיה הצגה" הרגשתי פתאום כל כך חשובה, האמרה הכה פשוטה העצימה אותי בשניה. חזרנו לכיתה יחדיו והיא יצאה עם המחנכת לשיחה, כשחזרו אחת הייתה מאושרת עד הגג והשנייה עם פרצוף תשעה באב, הרגשתי בלב ניצחון קטן. הזמן עבר והגענו לערב המיוחל מתלבשות, מתאפרות, נגיעות אחרונות בתפאורה והכל מוכן. ההורים נכנסו התיישבו ואנחנו מאחורי הקלעים מלאות חששות. והנה עוד רגע הגיע הרגע שלי לעלות, אבל אוי, אבוי השחקנית על הבמה שכחה עוד משפט ונתקעה עם היד בפריז. עליתי בסערה לבמה ומחיאות הכפיים לא פסקו לשנייה,עוד שיר, עוד משפט והמחזה נגמר. בתרועות ירדנו מהבמה ומחמאות ללא הרף נזרקו לחלל. אושר, אושר גדול הציף אותי, הרגשה של ניצחון והצלחה. ובין הורדת האיפור להחלפת הבגדים וחלוקת המתנות פגשתי בה שוב, מלאך שנשלח לתת זריקת עידוד והרגשה של שווה לפני החטיבה. היא חיבקה אותי בחיבוק דוב ענק וסגרה עם הוריי על עוד הצגה. לבמה לצערי לא חזרתי עוד מספר רב של פעמים אבל הפעם כי אני בחרתי ולא אחר.

הכל התחיל כל כך יפה עד ש...

*מזהירה מראש! לא לבעלי לב חלש...

עוד מעט חגיגות יומלדת 18, 

ההתרגשות הייתה בשיאה - סוף סוף כניסה לעולם המבוגרים באופן רשמי,

בנתיים החופש הגדול האחרון שהתקצר לו בחודש בגלל ההכנות לשירות לאומי... 

קורס חובשים שהתקיים במשך חודש בו הכינו אותנו לטיפול הרפואי שנגיש. 

פיגועים היו כדבר שבשגרה אז ולא הפסיקו להכין אותנו למקרי אר"ן (אירוע רב נפגעים). 

עלינו לאמבולנסים, חלקנו לראשונה, חלקנו לאחר שחלקו מספר שנים בהתנדבות. 

כל מקרה הפך להתרגשות גדולה שטמן בחובו למידה לא קטנה. 

היינו יושבים בחדר של בנות השירות בין לבין, חולקים  ומשווים סיפורים וחוויות. 

אחד הימים התחיל שקט כל כך, 

קצת התאכזבנו שלא היו קריאות אבל החלטנו לנצל את השמש בחוץ, 

פרסנו כיסאות והתיישבנו להתחמם בשמש, הזמן עבר ועוד מעט המשמרת מסתיימת, 

תכננו לצאת כולם יחד (- מה שבד"כ לא היה מתאפשר) והמשכנו לצחוק בשמש הקופחת. 

כמה רגעים אח"כ, קול צופר זועק ברחבי התחנה, נשמע כמו סירנה שנתקעה, 

כמה שברירי שניה שלא הבנו מה קורה ואז ראינו את כל הנהגים רצים לאמבולנס 

ובכריזה מוכרז "אר"ן , אר"ן, אר"ן" 

רצנו לאמבולנסים ואז הגיע הדיווח: "פיגוע בצומת הגבעה הצרפתית" 

כמות האדרנלין שזורמת בגוף באותם רגעים, 

הבלבול, ההרגשה ששכחת הכל, ההלם מפיגוע והחשש שאתה מכיר מישהו שעמד שם, הכל צף, מתבלבל 

ואתה, אתה צריך לכנס את עצמך ולהבין איך אתה הולך לטפל באנשים. 

למרות שהנסיעה לא ארוכה, הייתה נראית כנצח עם כל התחושות שאפפו באותן רגעים. 

הגענו, משטרה, זק"א, כיבוי, והרבה רעש. 

התחלתי לרוץ ולנסות להבין מה לעשות, זה לא נראה כמו התירגולים בכלל, 

ואני, אני פחות מחודש על האמבולנסים. 

פתאום אחד ממתנדבי זק"א זועק לעברי: "ילדה, תסתכלי על מה את דורכת..." 

הסתכלתי לעבר הכביש ולא האמנתי לכל מה שקורה מסביבי, פתאום קפאתי במקום, 

נכנסתי לתוך בועה שומעת לא שומעת את כל הצעקות מסביב ומתחילה לסרוק את הסביבה ב360 מעלות. 

חלקי אדם פנימיים מכסים את הכביש, על מעקה הבטיחות חייל הרוג, 

וראשה של המחבלת עוד עטוף בכפייה ומתגלגל על הכביש. 

שניות ומראות שנצרבו בראש בדיוק כמו הריח שהתנוסס באוויר. 

הרגשתי מישהו שתופס אותי, זה היה יוסי, אחד המתנדבים הצעירים אך הוותיקים שהמשיך להתנדב לפני גיוס. 

הוא היה המלאך שלי באותם רגעים, 

הוא תפס אותי, לקח אותי הצידה חיבק אותי ונתן לי כמה שניות להירגע מהמראות המזעזעים. 

המשכנו ביחד לטפל באותם פצועים שנשארו. 

התפצלנו חזרה לאמבולנסים וחזרנו לתחנה, 

הריח, המראות, התחושות כולם עלו כמו סרט שנתקע וממאן להמשיך. 

הנהג, שהיה מתורגל לא פעם באירועים מסוג זה, זרק לאוויר בציניות ובהומור השחור שאתה חייב לסגל לעצמך,

 "אולי נלך לאכול שוורמאה" באותם רגעים הזדעזעתי כל כך, 

אבל אז חנינו בתחנה וכאילו לא ארע דבר, כולם יושבים מדברים בכמה משפטים על מה שהיה, אמבולנסים נשלחים לקריאות ואלו שסיימו מתפזרים לביתם. 

ואני, אני לא מבינה איך הכל חזר בשניה לשגרה. 

בלבול וחרדה ליוו אותי לתחנת האוטובוס, 

עליתי הביתה, המומה ומבולבלת, הבגדים, המדים, הנעליים כולם נזרקו לפח, 

כמו רוצה לזרוק את היום כלא היה ונכנסתי לאמבטיה ארוכה, מנסה להתנקות ממה שהיה...

קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר הייתי משכימה קום לבית הספר, מחכה כמה דקות לפני הצלצול וכניסת המורה אוחזת בחוזקה בסידור, "מתפללת" בכוונה רבה ואחרי כמה דקות סוגרת אותו וחוזרת לעיסוקי עד שכל הכיתה תסיים בתפילתה, אני הרגשתי שלמה עם עצמי כי לא הצלחתי לעלות את התפילה על שפתותי וכך לא הרגשתי צבועה כלפי עצמי והמורה מצידה הייתה כל כך גאה שחשבה שאני רוצה להתפלל בשקט ובכוונה גדולה ולכן מקדימה. הימים עברו ומצאתי את עצמי הולכת לשיעורים של רבנים לרוב היו כאלה מחזירים בתשובה, קוראת ספרים על דת יהדות ובכלל וכל פעם התחושה בלב התחזקה יותר ויותר שזה כבר לא המקום שלי אבל עדיין המשכתי לשמור שבת ולקיים מספר מצוות כי הלב עדיין לא היה שלם. עברה שנה של שיעורים והרבה שיחות עם רבנים, אבל הכאב והכעס התגבר והחלטתי שזהו זה, זה כבר לא מקומי. צער, צער גדול מילא את הלב לעזוב את הדבר שגדלתי עליו ואהבתי ואוהבת נורא אבל החלטתי שאמצא את דרכי ואמנותי בעולם. הכל היה כל כך ראשוני וכל כך מפחיד, והחלטתי שעד שלא אגבש לעצמי את הדרך לא אשתף אף אחד. בשבת הראשונה החזקתי עט ופחדתי מהרגע שיכנס מישהו לחדר ויראה אותי או מהעונש הצפוי לי בדקות הקרובות, שבת אחר כך ניגשתי למפסק האור, רועדת, מקרבת את היד ומוציאה ושוב מקרבת את היד, עוצמת עיניים וכל כך פוחדת ואז לחצתי, האור נדלק כלום לא קרה, הרגשתי באותו רגע כל כך אמיצה וחזקה כזו שאני יכולה להביס את כל העולם בשנייה. כך עברו עוד כמה חודשים ואז מצאתי את עצמי בשירות לאומי בשנה השנייה ועדיין מחביאה מכולם את הרורי הכפירה. הכרתי אנשים מדהימים ובאחת השבתות הוזמנתי למי שהפכה לימים חברתי הטובה, היא לא הייתה דתייה, והחלטתי שאני הולכת אליה לשבת. ביצה היה בסמוך לבני ברק ובכניסת השבת יצאתי עם סם (הכלב המתוק שלה) לסיבוב קצר בגינה, מהרחובות נשמע קריאות של "גוד שבאס" ובבתי הכנסת התחילו את "לכה דודי", דמעות זלגו מעצמם כאילו מתגעגעות לימי השישי הלחוצים שצריך להספיק כל כך הרבה לפני שבת ולהגיע אליה מקולחים ולבושים במיטב הבגדים. אבל מי שמכיר אותי יודע כמה עקשנית, מחיתי את הדמעות מפני לחיי ונכנסתי לביתה הכל היה נראה רגיל כל כך, הטלוויזיה דלוקה, הטלפון מצלצל, ועל הגז התבשל לו דבר מה. בלבול אפילו לא יתחיל לתאר את מה שהרגשתי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי ברכב, שעה לאחר כניסת שבת ליד רחובות בני ברק, הרגשתי שכולם נועצים בי מבט בבוז והשפלתי את הראש כמו מנסה להתחמק מן האנשים ברחוב. כמה ימים אחר כך היה לי שיחה עם אחד מהעובדים שהתברר כי כופר ולא מאמין בכלל בקיומו של אלוהים, באותו רגע כל כך הסכמתי איתו (אז עוד לא הבנתי שאם אתה כועס על משהו כנראה הוא קיים...והכעס היה עצום), עברנו ליד מקדולנס, הצעתי שניכנס ונוכל צייז'בורגר (כן אני הייתי בהלם מעצמי אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קיצוני כדי שיוכיח שאני כבר לא דתייה) אכלתי את הצייז'בורגר והתענגתי על כל שניה כי הרגשתי שאני סוף סוף בוחרת דרך כל כך שונה(למרות שזה ממש לא היה טעים כמו שנשמע). הזמן עבר וימי השירות לאומי עמדו להיגמר ולאט לאט הזמן התחיל לעשות את שלו, לאחות את השברים ולהבין כמה אני מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, מתגעגעת לתפילות מתגעגעת לאלוהים. התחלתי לפלס עבורי את דרך הביניים בין האהבה העצומה שהתגלתה בתוכי לאלוהים לבין אלפי הפרשנים ואלו החושבים עצמם שליחים, התחלתי לבנות את הדרך שלי, הדרך של רעות, הדרך לא פשוטה, הבחירות לא קלות ולרוב אני בין שתי עולמות שאף אחד מהם לא באמת מקבל אותי לעולמו, אבל למי אכפת עכשיו שמצאתי אהבה כל כך גדולה, מקבלת, אוהבת, וגם לפעמים כואבת – מי אמר שמערכת יחסים לא מורכבת?