מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

אותו ניגון שזנחתי, לא לשווא...

שוב אני מתאהבת ברעיון אינפנטילי של אהבה ללא גבולות...

אולי נואשת, אולי פתאטית,

אני מעדיפה לחשוב שאני סתם תמימה.

הדרך עודנה נפקחת לאורך... 

אני לא יודעת מה צופן העתיד, אני לא מתכננת תוכניות, לא רושמת ציפיות ביומן.

יש לי מטרה אחת בחיים והיא להיות שם דבר, להיות מישהי חשובה כמו שאף פעם לא נתנו לי להרגיש. להוכיח מעל לכל צל של ספק שאני אדירה.

וענן בשמיו ואילן בגשמיו,

מצפים עוד לך, עובר אורח...

זה לא באמת משנה לי איפה תעבור הדרך, באילו מהמורות אתקל. כל העננים וכל העצים בסופו של דבר זהים הם, הם נוף, נוף שילווה אותי במסע הפרטי של לגדולה.

המסע הקטן שלי להודו מילא אותי במאגרים בלתי נדלים של כוח ועוצמה עצמית, האדרה עצמית שגובלת כבר בנרקיסיזם.

אבל גם לי מותר לאהוב את עצמי ללא גבולות, אחרי כל מה שעברתי אני חושבת שהגיע הזמן.

חוויות שעברתי על בשרי,

מלאות בעננים מתוקים של ג'אראס טהור,

עטופים ברומן ההודי האינטימי שלי...

מילים שנאמרו, סיפורים שעוד ישובו ויסופרו,

חבויים בתוך להבה קטנה שדולקת לי בבטן, שורפת ונוגעת, מזכירה לי שכל זה היה אמיתי ולא הזיית THC.

זכרונות עמומים של הרים מושלגים, עצים ירוקי עד ושמיים אינסופיים.

"במקומות גדולים השמיים גדולים בהתאם" אמרה אחת המטיילות שהתחכחתי בה במהלך המסע...

משפט אחד קצר וקולע פגש אותי באמצע הטיול ומאז הוא חברי הטוב ביותר...

סאב קוץ' מילגה... הכל אפשרי...

כל יעד שאבחר, כל מטרה שאנקוב, הכל אפשרי...

התת מודע הוא האויב הכי גדול שלנו, מצוייד בפארנויות וביטחון עצמי מעורער, נלחם וכובש את התת מודע במחשבות אובדניות של אפסות האדם לעומת גורלו. אני צוחקת בבוז, הרי התת מודע לא יכול לעמוד בפני כוח הרצון האימתני, הגורס והמתמיד...

אני יכולה להשיג כל דבר שאני רוצה, כל עוד אני רוצה מספיק.

כרגע, נראה לי לא ריאלי להסיר את החומה שמנעה ממני להתאהב בו. יש לי דברים חשובים יותר להוכיח לפני שאני אראה לכולם שסיפור אהבה בקו הודו-ישראל אפשרי. אני כבר התחלתי מלחמת הישרדות אל מול שערי האקדמיה, מלחמה אחת בכל פעם...

סאב קוץ' מילגה... אם רק אחשוק בכך...

הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים, לחץ, לימודים, עבודה, עייפות ואפילו טרור, ימלאו אצלי את החלל הריק. זה שנשאר לאחר שעזבתי אותו בקאסול להמשיך בחייו הפשוטים...

אהבה,

ויק =)