מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

מישמיש שלי, שנים חולפות והכאב לא מרפה...

שש שנים שאנו- החברים והמשפחה, נפגשים בבית עלמין כדי להנציח אותך...

כל פעם מחדש מישהו אחר אומר שהוא היה רוצה להתעורר מהסיוט הזה...

השנה כמו בכל שנה, נתת סימן שאתה איתנו...

אני ומור ישבנו בבית קפה לפני האזכרה מתוסכלות מהמבול שהולך בחוץ,

וברגע שיצאנו לכיוון הבית עלמין הגשם פסק, 

שמש חמימה בצבצה מבעד לעננים ונלחמה ברוחות המצליפות להעניק טיפה של נחמה....

וככה אתה היית בשבילי, מישמיש שלי,

היית שמש שהאירה לי על הדברים הטובים שבחיים,

היית כדור אור שחימם אותי בלילות קרים,

היית החומה שלי, הזכר לחיים,

כי מבעד למכות והשוטטות ברחובות כבר שכחתי מי אני...

ואז אתה באת סחפת אותי במערבולות של שיגועים, הוצאת אותי מאיזון וקטפת לי את הלב בחיוך אחד...

כשנכנסתי אלייך הביתה השנה, מלא קצינים במדים לבנים מגוהצים ישבו בסלון, אותי זה לא עיניין, הלכתי ישר לחדר שלך...

הוא קצת השתנה, אבל רק מי שמכיר יודע...

ישבתי בכורסא ונשמתי נשימות קצובות של ריח, ריח שלך... מפחיד לחשוב ש-שש שנים עברו אבל החדר שלך מריח אותו הדבר...

קפאתי בכורסא מתרפקת על השטויות שאספת, על התמונה שלי מעל מסך המחשב...

הבגדים מסודרים בדיוק כמו שהם היו, התחתונים מקופלות יפה כמו שאתה אוהב...

איזה ריח יש לארון בגדים הזה...

ריח שמעורר ארומה של חיבוק טוב ונשיקה....

רעד של בכי עלה בגרוני, ואז מור קטעה אותו...

אני מצטערת מישמיש שלי שאני לא בוכה יותר באזכרות...

הקיטש הזה של בית העלמין לא עושה לי את זה יותר...

את הבכי שלי אני מקדישה לך ברגעים פרטיים...

ברגעים שבהם אני לא יכולה לספר לך מה השגת בחיי,

כשאני עושה מעשה טיפשי ואין מי שיצחק עליי...

כשאני תוהה איפה האהבה בחיי...

אתה היית אחד במינו, ומי שלא הכיר אותך כמוני, שנא אותך שינאת מוות... כי היית ישר ואמיתי...

כל שנה והאנשים שמגיעים לבית עלמין מתבוללים להם...

אבל אני מבטיחה שאבוא כל שנה...

ואספר עלייך לכל מי שיהיה קרוב מספיק כדי להקשיב...

כי מישמיש שלי אתה אגדה...

בן בר לנצח...

אהבה,

ויק =)