מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

כששואלים אותי איך זה קרה, אני יודעת לספר... אבל עד היום אני לא יודעת להסביר...

אני מפנטזת על הרגע שבו נפגש, נצלול אחד בעיני השניה. אין צורך במילים, אמרנו מספיק בתשעת החודשים האחרונים. תקופת הריון שהולידה אהבה שרק מחכה להתפרץ מתוכי...

אני מייחלת למגע, ליטוף של אצבע שחומה ומחוספסת על שפתיי, סביב צווארי ובמורד גבי...

העיניים הכהות והעצובות הללו שיחדרו לתוך נשמתי... לדבר בלי מילים...

איך אפשר להסביר את הכאב? איך אני יכולה לדעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי? חוצץ בינינו מרחק עצום, כמו שני קצוות של נהר אשר לעולם לא יפגשו. עבר כל כך הרבה זמן ולא הצלחתי להדחיק אותו מהראש, ניסיתי כל כך להמנע ממחשבות על סוף טוב ולגדוע את הסיפור הזה בחיתוליו. זה היה סיפור אהבה של סוף הקיץ, אך הוא נמשך אל תוך החורף, אחז בי בחוזקה וסירב להינמס יחד עם השלג של עמק פרווטי.

שלשום בכיתי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן שניסיתי להדחיק את מה שיש בינינו זה התפרץ.

3000 ק"מ מפרידים בינינו,

פער התרבויות לעולם לא יתאזן,

השפה הזרה תמיד תיהיה שגורה הרחק מאיתנו,

טווח הגיליים הגדול יהדהד מאחור,

אך אני לא אוותר...

הגעתי להחלטה,

החלטה שאולי תשנה את כל מהלך חיי...

אני אטוס אליו, אני לא יכולה לוותר, אני לא ארשה לעצמי לחיות בסימן שאלה, אני לא אפספס אהבה שאולי היא אהבה חיי רק בגלל הפחד.

אולי זה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אולי אני רואה יותר מדי סרטי בוליווד לאחרונה, אבל משהו בתוכי אומר לי ללכת ולראות בעיניים, להרגיש בידיים, לחוש בשפתיים ולנסות לפתור עוד קצת את הלב...

אני לא יודעת מה לחשוב, הפחד מנקז כל טיפת דם חמה, התהיות הרבות לכאן או לכאן ומה יהיה הלאה. בינתיים הבטן מתהפכת לי מהמחשבה על האיחוד הקרב ובא. יפה שלי... איך אוכל לתלוש אותו מאדמת אבותיו השלווה ולגרור אותו בשם האהבה לארץ המדממת הזו?! איך אוכל לעשות זאת כשבפנים אני כמהה כל כך לגור איתו שם, בפשטות, לגדל את ילדיי לתוך התמימות של שיפולי ההימלאיה... אומץ, אף פעם לא חשבתי שיחסר לי, אך כיום אני רואה בעצמי את הפחדנות...

יש בי אהבה והיא תנצח, לכאן או לכאן, זה יהיה סיפור נפלא לבית אבות... כשנשב ישישים ונוקשים סביב שולחן התה ואספר על הבחור ההודי שכבש את ליבי הקפוא... או שאולי זה יהיה שולחן צ'אי... מי יודע....

אהבה,

ויק =)