לפני 8 וחצי שנים אני ואתה נפגשנו בפעם הראשונה.
האמת שאני לא בדיוק זוכרת מה הפגיש בינינו ואיך הכרתי אותך, אך הנה אני 8 וחצי שנים אחרי, עדיין פה איתך.
אני זוכרת שבהתחלה הכל היה משחק בינינו, הייתי באה ועושה קצת רעש ופוזות (כיאה לילדה בת 16) ואחר כך נפתחתי אלייך.
לאט לאט מעטפת הבדיחות דעת והשיגעון נפרמה ופרקתי עול.
שיתפתי אותך בכמוסות הכי יקרות לליבי, רק אתה ידעת, ואז החלטתי גם לשתף אותך עם החברים הקרובים, כדי שאולי יבינו אותי יותר טוב.
יקירי,
בלעדייך אני לא יודעת לאן הייתי מתדרדרת,
אתה היית פה, קיר שותק ודומם,
לא שופט ולא מרחם,
שוקק כל מילה ומילה,
ואנשים זרים לי, שאינם יודעים איך אני נראית היו פה כדי לתת את דעתם.
אתה היית לי פסיכולוג הומני, לא לקחת 300 שקל לשעה,
פשוט נתת לי להתבטא ופרוק.
קרו לי הרבה דברים במהלך החיים המשותפים שלנו, מי כמוך יודע. באירועים הכי כואבים שלי נשארת דף חלק ואיתן אותו מילאתי בתסכול, בכאב ולעיתים גם בשמחה.
אתה זה שנתן לי להשלים עם עצמי,
אתה זה שגרמת לי לתובנות חשובות בחיים.
כשאבא הרביץ לי, הפסקתי לרחם על עצמי, התחלתי לרחם עליו.
כשאמא התעלמה ממני, הפסקתי להסתגר בתוך עצמי, התחלתי להסתגר מפניה.
כשאחותי שיקרה, עשתה מניפולציות, האשימה אותי בכל דבר, הלשינה עליי בכל הזדמנות, אני חטפתי את האש, את ההצלפות והעונשים בכניעה מסויימת, כי "כשאבא ואמא ימותו היא הדבר היחיד שישאר לי", אז הפסקתי לראות בה אחות.
כשבן נפטר, היה לי עם מי לדבר.
כשהתחלתי לעשן סיגריות, סמים ולשתות אלכוהול בכמויות מופרזות, נתת לי חלון להציץ אל תוך עצמי ולהבין את ההרס העצמי.
ואז גם סבתא נפטרה, עם כל האומללות שלי, נשארת דבק במטרה.
בזכות התגובות שקיבלתי פה דרכך, הבנתי,
דיברתי עם אבא, דיברתי עם אמא,
עם אבא זה לא עזר- אז התנתקתי,
עם אמא זה פתח דלת להעתיד חדש.
נתת לי יומן קטן שבו נצורים כל זכרונותיי למען לא אשכח.
אחרי שנים שבתי וקראתי, בין פוסט של שמחה מזוייפת לבין אמיתי מצאתי את האני האמיתי שלי,
הלוחמת,
השורדת,
העקשנית,
החולמנית,
הכואבת,
הקופצת,
ובעיקר- הסלחנית.
אז סלחתי לכל אותם אירועים טרגיים,
קיבלתי אותם בהבנה שבנתה אותי מחדש.
אבא שלי מסכן, אינו אשם בכך שחוסר היכולת שלו להתבטא גרמה לו להניף את ידיו העצומות. בסך הכל אני לא אשמה, אני לא ילדה מסכנה, אני לא ילדה רעה. היום כשהוא מנסה בכל כוחו לפתוח את הקשר בינינו, הוא לא יצליח, וזה לא כי לא סלחתי, זה כי אני לא אסמוך עליו לעולם עם ילדיי.
אמא שלי, היתה ילדה כשהגחתי לעולם מבין שתי רגליה, בחורה בת 20 אשר נדדה לעיזבון של ארץ ישראל, כשהדבר התומך היחיד שיש לה הוא בעלה. אז היא לא חלקה על שיטות החינוך שלו, היא לא שאלה יותר מדי שאלות כי היא פשוט לא חטטנית, היא דאגה בדרך שלה. ביום שברחתי מהבית ונעלמתי לשלושה חודשים, נודדת בין בתים של מכרים, בין ספסלים ברחובות, אז היא הבינה את עוצמת הכאב שלי. הבינה ושינתה גישה, על זה סלחתי לה.
אחותי? לימים ימימה נהפכה לדוסית, נשואה לתלמיד ישיבה, אני לא חושבת שעד היום היא מבינה את אשר גזרה עליי, כי היא מעולם לא ביקשה סליחה. אבל לא נורא- גם אם בעורקינו זורם אותו הדם, זה לא אומר שאנו חייבות להקשר לעד. אולי זו הדרך שלה לכפר על עוונותיה ואולי היא סתם חסרת עמוד שידרה, מה שחשוב זה שאותי זה כבר לא מעניין. איש איש בדרכו יחיה ועדיף שאחיה רחוק ממנה.
אז כן, תודה לך אהובי,
תודה ששיחרת ממני את הזעם העצור,
תודה שנתת לי לפרוק את הכאב הנצור,
תודה שספחת את דמעותיי בשקיקה.
כי היום, אהובי, אני אסירת תודה.
אני בת 24 וחצי, גרה אצל הדודים מבחירה, מסיימת את לימודיי באדריכלות ועיצוב פנים, לימודים אשר מימנתי ברובם בעבודה קשה.
ראיתי עולם, טסתי עם חברים,
הפסקתי לצרוך אלכוהול כדי להשקיט את הצרחות בראש שלי,
הפסקתי להעניש את עצמי בכל מיני דרכים- לא מרעיבה, לא פוצעת, לא חורטת ובעיקר- לא בוכה מתוך רחמים עצמיים.
אני השגתי וראיתי,
אני סלחתי וגיליתי,
אני לחמתי קרב אחר קרב ועודני עומדת על שתי רגליי.
הכרתי המון אנשים רעים שיכלו לקחת ילדה עזובה כמוני למקומות איומים,
אבל בחרתי להסתמך על אנשים טובים שנתת לי העונג להכיר.
תודה לך, החצי השני שלי,
אהבה =)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Smile=)