מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

כששואלים אותי איך זה קרה, אני יודעת לספר... אבל עד היום אני לא יודעת להסביר...

אני מפנטזת על הרגע שבו נפגש, נצלול אחד בעיני השניה. אין צורך במילים, אמרנו מספיק בתשעת החודשים האחרונים. תקופת הריון שהולידה אהבה שרק מחכה להתפרץ מתוכי...

אני מייחלת למגע, ליטוף של אצבע שחומה ומחוספסת על שפתיי, סביב צווארי ובמורד גבי...

העיניים הכהות והעצובות הללו שיחדרו לתוך נשמתי... לדבר בלי מילים...

איך אפשר להסביר את הכאב? איך אני יכולה לדעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי? חוצץ בינינו מרחק עצום, כמו שני קצוות של נהר אשר לעולם לא יפגשו. עבר כל כך הרבה זמן ולא הצלחתי להדחיק אותו מהראש, ניסיתי כל כך להמנע ממחשבות על סוף טוב ולגדוע את הסיפור הזה בחיתוליו. זה היה סיפור אהבה של סוף הקיץ, אך הוא נמשך אל תוך החורף, אחז בי בחוזקה וסירב להינמס יחד עם השלג של עמק פרווטי.

שלשום בכיתי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן שניסיתי להדחיק את מה שיש בינינו זה התפרץ.

3000 ק"מ מפרידים בינינו,

פער התרבויות לעולם לא יתאזן,

השפה הזרה תמיד תיהיה שגורה הרחק מאיתנו,

טווח הגיליים הגדול יהדהד מאחור,

אך אני לא אוותר...

הגעתי להחלטה,

החלטה שאולי תשנה את כל מהלך חיי...

אני אטוס אליו, אני לא יכולה לוותר, אני לא ארשה לעצמי לחיות בסימן שאלה, אני לא אפספס אהבה שאולי היא אהבה חיי רק בגלל הפחד.

אולי זה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אולי אני רואה יותר מדי סרטי בוליווד לאחרונה, אבל משהו בתוכי אומר לי ללכת ולראות בעיניים, להרגיש בידיים, לחוש בשפתיים ולנסות לפתור עוד קצת את הלב...

אני לא יודעת מה לחשוב, הפחד מנקז כל טיפת דם חמה, התהיות הרבות לכאן או לכאן ומה יהיה הלאה. בינתיים הבטן מתהפכת לי מהמחשבה על האיחוד הקרב ובא. יפה שלי... איך אוכל לתלוש אותו מאדמת אבותיו השלווה ולגרור אותו בשם האהבה לארץ המדממת הזו?! איך אוכל לעשות זאת כשבפנים אני כמהה כל כך לגור איתו שם, בפשטות, לגדל את ילדיי לתוך התמימות של שיפולי ההימלאיה... אומץ, אף פעם לא חשבתי שיחסר לי, אך כיום אני רואה בעצמי את הפחדנות...

יש בי אהבה והיא תנצח, לכאן או לכאן, זה יהיה סיפור נפלא לבית אבות... כשנשב ישישים ונוקשים סביב שולחן התה ואספר על הבחור ההודי שכבש את ליבי הקפוא... או שאולי זה יהיה שולחן צ'אי... מי יודע....

אהבה,

ויק =)

בשבוע האחרון הייתי חולה.

לא היה לי חום, אבל הגוף הזקן והתשוש שלי החליט שאני אשאר במיטה...

זה מה שקורה כשישנים בממוצע 3 שעות בלילה, בסופו של דבר הגוף נכנע ללחץ וקורס.

כנראה שאני בחיים לא אלמד מתי לשים את התוכניות על ניוטרל ותמיד אנסה ללחוץ את הדוושה עד הסוף של הגז, נו מה לעשות- אישה אנוכי.

בשבוע הזה ביליתי 99 אחוז מהזמן במיטה, ממש ככה.

חוץ מגיחות קצרות לשירותים (שלמען העתיד הנפשי שלכם לא אפרט את תוכנן),

כמה שלוקים של תה או מרק,

או סתם להיזכר שיש לי גם רגליים...

שבוע שלם ראיתי טלויזיה בין התעפצות להתעטשות...

תשדיר חדשות נגמר לפתע בניסוי מטופש של מכסחי המיתוסים,

ופרק של 'איך פגשתי את אמא' נגמר בתפיסת רוצח סדרתי של חוק וסדר...

יש לי רמיקס של מידע לא מועיל בעלעיל במוח.

בין כל המנות יתר הטלויזיוניות הנ"ל הלפ טופ היה פתוח לידי על דף אחד ספציפי,

Facebook... כן כן...

אני תוהה לעצמי מה גורם לי לפתוח את העיניים ומיד לרענן את הדף בחיפוש אחר איזו פיסת מידע חדשה.

זה לא שכל כך אכפת לי ממה שאנשים ברשימת החברים שלי מפרסמים, לא כל כך בכל אופן.

החיפוש אחריי הלוגו האדום של הנוטיפיקיישן הזכיר לי את הרענון האובססיבי של דף הבלוג לפני חמש שנים,

כמה ביקרו אצלי?! למה הם לא הגיבו? מה אני צריכה לכתוב כדי שיגיבו?

הצורך בתשומת לב..

בעבר הייתי פותרת בעיה זו על ידי פרסום כותרות נוסח "נדיר!!!! תמונות עירום של שרה'לה שרון!!!" או "תגיבו!!!!! או שאני יורדת לזנות בצומת ג'נין",

אבל מאחר שאמא שלי החליטה להשתדרג ולפתוח חשבון בפייסבוק נבצר ממני לפרסם אפילו תמונות מפלילות שבהן בתה הפוחזת מסתובבת בחוצות העיר עם סיגריה (וווי זמיר).

זה נראה לי קצת מפגר, ההתמכרות הזאת לתשומת לב. הזעקה שלנו להכרה במעשים שלנו, שמשום מה מתקבלת דווקא מדברים מטומטמים שאנחנו מפרסמים ולאו דווקא מסטטוסים בעלי משקל המצביעים על אינטיליגנציה כלשהי.

איך קורה שסטטוס שקארין ארד מפרסמת "אני ערה וזורמת" מקבל תמיכה של 212 לייקים ולעומת זאת- אותה קארין ארד משתפת את הטור שלה בXNET, כשכותרתו "מכת ברק: האם בני גנץ ואהוד ברק תומכים בהשפלת נשים" זוכה ל24 ללייקים בלבד?!

חוץ מזה- תרבות הלייקים.. מה זה השטויות האלו בכלל!? אין לי אפילו כוח לפרט...

זה שווה ערך לתגובה לפוסט על בסיס- "איזה בלוג מהמם!!!! מוזמנת לבקר בשלי!!!"...

שבוע שלם בהיתי בפייסבוק בציפיה לאיזו תגובונת קטנה על הסטטוסי המחלה המשעשעים שלי... ואני אומרת- לא עוד!

מה לעזעזל גורם לי לבהות במסך הבנאלי והמשעמם הזה?!

לחכות לאיזה לייק מסכן ולתרץ זאת בדפדוף תמונות הבת מיצווה של בת דודה של אחות של חברה של שקר כלשהו!?

די מספיק!!! הגיעו מים עד נפש! אני שורפת את הזמן היקר שלי בציפיה לאיזה פידבק מחברים וירטואלים שבדיאבד לא כל כך מעניינים אותי.

איפה הימים? שסתם התקשרנו לחברים לשאול מה שלומם? היום אנחנו נסתפק בלייק על איזה תמונה של חתולה כדי להראות נוכחות בחייהם...

איפה הזמנים? שיישבנו ביום שישי על ספסל והחלטנו לאן יוצאים? היום היחצ"נות שוטפת לנו את המוח ואנחנו מאבדים כיוון...

מה קרה לדפדוף באלבום תמונות עם חבר/ה והעלאת זכרונות מצחיקים? היום אני מתעדכנת בתמונות בפייסבוק ומפהקת בלב...

מה קרה לנו!?

איבדנו את הרקמה החברתית שלנו,

משחקי קלפים וכוס בירה פינו מקום למשחקים און ליין ותחרותיות מטופשת על כסף דימיוני...

מה קרה ל"אהבת? ספר/י לחברים"... לא בוול של הפייסבוק, לא במייל, ספרו בשיחת חולין, בשיחת טלפון... בצורת תקשורת שתזכיר לכם שאתם בני אדם ולא רובוטים וירטואליים...

אהבה,

ויק =)

מה מסתתר בנבחי נשמתינו?

מה הן השאיפות הכי פרועות שלנו?

איפה ה'אני מאמין' שלנו?

כהרגלי אני מתחמקת מהמטלות שמצטברות לי על הגב, ב... טוב נו, עכשיו זה בכתיבה...

פשוט הבנתי שאני מתפקדת יותר טוב תחת לחץ...

אז אני דוחה ו... דוחה עוד קצת, סתם כי זה מגניב...

נכנסת לאדישות ואז כשמועד ההגשה קרב ובא (עניין של יום יומיים) אני נכנסת לאטרף ועפה באוויר יומיים ללא שינה...

זה לא יאמן אילו דברים יוצאים לי תחת סטלה של עייפות...

טוב, זרמתי כמו גרב בירקון, נחזור לעיניין שלכבודו התכנסת כאן הרגע...

רצונות ושאיפות זה טוב מאוד ואפילו סבבה פיסטוקים,

אבל יש הבדל גדול בין לשאוף לדבר מסויים לבין לשאוף לממש את השאיפה...

(ואם כבר מדברים על שאיפות, אז סיגריה באה לי בטוב עם הפסיכואנליזה הזו)

לפני כמה לילות,

בעודי מנסה לסיים את הסמינריון (=עבודה אקדמאית),

התחלתי לדפדף אחורה בבלוג...

וכרגיל הגעתי לאחד האירועים המשמעותיים בחיי- המוות הטרגי של מישמיש שלי (החתיך משמאל)...

הרגשתי את עצמי שוב מחדש...

לא בגללו (גם.. אבל זו לא הפואנטה) אלא בגלל המשבר שהתגברתי עליו..

הייתי ילדה בת 16 וחצי, שהעולם החליט לנסות לשבור אותה...

אני בטוחה שכולכם זוכרים את עצמכם בגיל הזה, חלקכם עדיין בגיל הזה, כל שטות הופכת למגה דרמה...

ולא, אני בטוחה שגם אני הייתי כזאת... בעצם, סעמק- אני הייתי כזאת!

אבל גם היה לי אבא מכה...

אמא תומכת, באבא...

סבתא שהתגלה אצלה סרטן (ת.נ.צ.ב.ה)...

ידיד שנהרג בתאונת דרכים...

ידיד שני, אהבה בלתי ממומשת, שנפטר... סתם ככה תוך כדי שינה...

וגם, הייתי יפיפיה שזה כשלעצמו תרם הרבה צרות...

אלכוהול וסמים לא תרמו לבור השחור שאליו נפלתי...

בעצם זה שקר, הם תרמו המון... מפלט לצרות שלי... וכאן החלק החינוכי- זה לא עזר אלא רק הדחיק!

לא היה שם אף אחד בשבילי. אני לא מחשיבה ידידים ספורים שניסו לתמוך בי כי הם פשוט לא יכלו להכיל את השיברון שלי...

הרגשתי שאני טובעת, נחנקת, מאבדת חלקים מהאופי שלי...

אבל לא איבדתי תקווה, שאפתי לנצח את עצמי...

להוכיח לעולם, שכמה שאני קטנה ככה אני אפתיע בגדול...

אני לא אשקר,

זה היה קשה...

היו ימים ולילות שהייתי תחת אופוריית וודקה וחשיש...

וגם בלילות הללו המשכתי לכתוב על החלומות שלי...

קראתי ונדהמתי מהמהפך שהצלחתי להשיג, הרי תאכלס לא היה לי הרבה סיכויי הצלחה בחיים.

אבל אני גאה במה שהשגתי...

בזה שנעמדתי מול אבא שלי ואמא שלי,

עזבתי את הבית,

התחלתי ללמוד ואני מעולה במה שאני עושה...

אבל יותר מכל- אני גאה בעצמאות שלי...

הכל תלוי בכוח הרצון,

כי כמו כל מנטרה, כשאומרים אותה מספיק פעמים, בסוף משתכנעים שכך זה יהיה.

וככה זה עובד,

מציבים מטרה ועושים הכל כדי להשיג אותה...

למרות הקשיים שנערמים בדרך, ממשיכים וממשיכים בהרגשת ביטחון שזה העתיד שלך...

אני לא חושבת שאפשר לצפות מהחיים שיפרסו ששטיח אדום ויחכו לי עם מצלמות, זה לא בריא לחשוב ככה, וזה גם קצת מתנשא...

אני מאמינה שהעולם סביב מורכב מאנרגיות,

ככל שאני יעשה טוב, אני אקבל טוב חזרה...

ככל שאני יעשה רע... נו.. הבנתם...

אז למה לא להיות טובים? סתם ככה, כי זה מגניב להיות טוב... כי זה עושה הרגשה טובה לדעת שמישהו בעולם מעריך אותך...

תחשבו על זה...

כל דבר קורה לטובה... לא רק ביהדות... זאת דרכו של עולם...

אהבה,

ויק =)