מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

כששואלים אותי איך זה קרה, אני יודעת לספר... אבל עד היום אני לא יודעת להסביר...

אני מפנטזת על הרגע שבו נפגש, נצלול אחד בעיני השניה. אין צורך במילים, אמרנו מספיק בתשעת החודשים האחרונים. תקופת הריון שהולידה אהבה שרק מחכה להתפרץ מתוכי...

אני מייחלת למגע, ליטוף של אצבע שחומה ומחוספסת על שפתיי, סביב צווארי ובמורד גבי...

העיניים הכהות והעצובות הללו שיחדרו לתוך נשמתי... לדבר בלי מילים...

איך אפשר להסביר את הכאב? איך אני יכולה לדעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי? חוצץ בינינו מרחק עצום, כמו שני קצוות של נהר אשר לעולם לא יפגשו. עבר כל כך הרבה זמן ולא הצלחתי להדחיק אותו מהראש, ניסיתי כל כך להמנע ממחשבות על סוף טוב ולגדוע את הסיפור הזה בחיתוליו. זה היה סיפור אהבה של סוף הקיץ, אך הוא נמשך אל תוך החורף, אחז בי בחוזקה וסירב להינמס יחד עם השלג של עמק פרווטי.

שלשום בכיתי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן שניסיתי להדחיק את מה שיש בינינו זה התפרץ.

3000 ק"מ מפרידים בינינו,

פער התרבויות לעולם לא יתאזן,

השפה הזרה תמיד תיהיה שגורה הרחק מאיתנו,

טווח הגיליים הגדול יהדהד מאחור,

אך אני לא אוותר...

הגעתי להחלטה,

החלטה שאולי תשנה את כל מהלך חיי...

אני אטוס אליו, אני לא יכולה לוותר, אני לא ארשה לעצמי לחיות בסימן שאלה, אני לא אפספס אהבה שאולי היא אהבה חיי רק בגלל הפחד.

אולי זה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אולי אני רואה יותר מדי סרטי בוליווד לאחרונה, אבל משהו בתוכי אומר לי ללכת ולראות בעיניים, להרגיש בידיים, לחוש בשפתיים ולנסות לפתור עוד קצת את הלב...

אני לא יודעת מה לחשוב, הפחד מנקז כל טיפת דם חמה, התהיות הרבות לכאן או לכאן ומה יהיה הלאה. בינתיים הבטן מתהפכת לי מהמחשבה על האיחוד הקרב ובא. יפה שלי... איך אוכל לתלוש אותו מאדמת אבותיו השלווה ולגרור אותו בשם האהבה לארץ המדממת הזו?! איך אוכל לעשות זאת כשבפנים אני כמהה כל כך לגור איתו שם, בפשטות, לגדל את ילדיי לתוך התמימות של שיפולי ההימלאיה... אומץ, אף פעם לא חשבתי שיחסר לי, אך כיום אני רואה בעצמי את הפחדנות...

יש בי אהבה והיא תנצח, לכאן או לכאן, זה יהיה סיפור נפלא לבית אבות... כשנשב ישישים ונוקשים סביב שולחן התה ואספר על הבחור ההודי שכבש את ליבי הקפוא... או שאולי זה יהיה שולחן צ'אי... מי יודע....

אהבה,

ויק =)

כל כך רציתי שזה יקרה...

ועכשיו כשזה נהייה אמיתי והוא אמר לי שהוא אוהב אותי, זה נהיה לא ריאלי...

אני מרגישה שפתחתי תיבת פנדורה,

לא דימיינתי לעצמי שהוא יצהיר שהוא מוכן לעשות הכל בשבילי...

אז מה האופציות? לעזוב הכל, לנטוש את כל השאיפות שלי, לעבור להודו?

או, לחילופין, לעקור אותו מהשורשים ולהעלות אותו ארצה...

לוותר על האהבה ולקוות שהיא תגיע ממקום אחר?

איכשהו אני תמיד נכנסת למצבים נפיצים ועל גבול הבלתי אפשריים...

זה מתחיל מפרוייקט של תכנון קיוסק שהפך לאוטוסטרדה של טירוף וקונסטרקציות דימיוניות,

זה ממשיך בלהתאהב בגבר הלא נכון...

זה לא שהוא לא בסדר, הוא מושלם... הסיטואציה הזאת היא שמשביתה לי את המערכות...

כרגע זה בסטנד ביי, בקיץ אני אסע שוב לקאסול, ואז נראה מה יהיה...

עד אז, נראה מה יהיה...

מה אני יעשה??!?!?

אהבה,

ויק =)

כלום...

הכל אותו דבר...

כשחזרתי וכתבתי את הפוסט הקודם, חזיתי את העתיד שלי...

העבודה אותה עבודה,

הלימודים עדיין מתקילים,

היום ארוך מדי והלילה קצר יותר,

ומדי פעם גם העזתים נזכרים בנו ומחליטים קצת לשבור שגרה... איזה צבע אדום קטן להזרמת הדם...

הימים חוזרים על עצמם ואילולא היה לי זמן להתעמק בהם הייתי רואה את המחזוריות שבחיי...

עובדת, לומדת, לומדת, לומדת, נרדמת, לומדת, אוכלת, עובדת, לומדת ועובדת...

עובדת ולומדת...

אין שום דבר מרגש, לא באמת בכל אופן...

גם כשאני מוצאת זמן לצאת- זה בחצי כוח... כי השעון מתקתק ומחר תמיד צריך לקום מוקדם...

אבל אין מה לקטר,

זה מה שבחרתי לעצמי...

מדי פעם אותו הודי קופץ למחשבותיי...

געגוע...

חיבוק חם ואוהב...

אבל זה רק בדימיון...

אנחנו רחוקים אלפי ק"מ אחד מהשני, הוא בחייו,

עובד מסביב לשעון כמו הודי טיפוסי,

ואני כאן בשדרות הקטנה והמופקרת, טוחנת כמו סטודנטית טיפוסית...

רק בחלומות שלי אנחנו נפגשים וישנים בחיבוק,

הוא מעביר לי אצבע מחוספסת על הגב,

ואני מקמרת את הגוף בעונג...

ואם אני אעצום עיניים חזק ואתרכז,

אני עדיין אוכל לראות את אותן פנים יפות וחלקות משובצות בעיניים כהות ועצובות מסתכלות לי לתוך הנשמה...

אומרות לי ללא מילים "אני אוהב אותך"...

ואני מחזירה לו בעצב "גם אני"...

זכרונות זה כרגע כל מה שנשאר... כמו לדוגמא, זכרון חמוץ מתוק של שיחה ספק צינית ספק כנה-

הוא- "אולי אני אגיע לארץ ואז אנחנו נתחתן..."

אני- "מה!?"

הוא- "סתם, אני צוחק... אני יודע שבחיים לא תתחתני עם מישהו כמוני..."

*שתיקה*

לא שתקתי כי הוא צדק, שתקתי כי הוא טעה ולא רציתי לחשוב על זה...

פחדתי מהיצור שהתעורר בתוכי ורצה לומר פשוט "בוא נברח ונחיה ביחד מתחת לאיזה עץ קוקוס..."

אולי פספסתי את אהבת חיי,

אולי זאת רק ההתחלה,

ואולי בכלל עשיתי מעשה חכם בזה שלא נשאבתי לסיפור הרומנטי הזה...

סכ"ה- אני אמורה להגיע לגדולות...

אני פשוט מפחדת שזה יבוא על חשבון חיי...

אהבה,

ויק =)