מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

בשבוע האחרון הייתי חולה.

לא היה לי חום, אבל הגוף הזקן והתשוש שלי החליט שאני אשאר במיטה...

זה מה שקורה כשישנים בממוצע 3 שעות בלילה, בסופו של דבר הגוף נכנע ללחץ וקורס.

כנראה שאני בחיים לא אלמד מתי לשים את התוכניות על ניוטרל ותמיד אנסה ללחוץ את הדוושה עד הסוף של הגז, נו מה לעשות- אישה אנוכי.

בשבוע הזה ביליתי 99 אחוז מהזמן במיטה, ממש ככה.

חוץ מגיחות קצרות לשירותים (שלמען העתיד הנפשי שלכם לא אפרט את תוכנן),

כמה שלוקים של תה או מרק,

או סתם להיזכר שיש לי גם רגליים...

שבוע שלם ראיתי טלויזיה בין התעפצות להתעטשות...

תשדיר חדשות נגמר לפתע בניסוי מטופש של מכסחי המיתוסים,

ופרק של 'איך פגשתי את אמא' נגמר בתפיסת רוצח סדרתי של חוק וסדר...

יש לי רמיקס של מידע לא מועיל בעלעיל במוח.

בין כל המנות יתר הטלויזיוניות הנ"ל הלפ טופ היה פתוח לידי על דף אחד ספציפי,

Facebook... כן כן...

אני תוהה לעצמי מה גורם לי לפתוח את העיניים ומיד לרענן את הדף בחיפוש אחר איזו פיסת מידע חדשה.

זה לא שכל כך אכפת לי ממה שאנשים ברשימת החברים שלי מפרסמים, לא כל כך בכל אופן.

החיפוש אחריי הלוגו האדום של הנוטיפיקיישן הזכיר לי את הרענון האובססיבי של דף הבלוג לפני חמש שנים,

כמה ביקרו אצלי?! למה הם לא הגיבו? מה אני צריכה לכתוב כדי שיגיבו?

הצורך בתשומת לב..

בעבר הייתי פותרת בעיה זו על ידי פרסום כותרות נוסח "נדיר!!!! תמונות עירום של שרה'לה שרון!!!" או "תגיבו!!!!! או שאני יורדת לזנות בצומת ג'נין",

אבל מאחר שאמא שלי החליטה להשתדרג ולפתוח חשבון בפייסבוק נבצר ממני לפרסם אפילו תמונות מפלילות שבהן בתה הפוחזת מסתובבת בחוצות העיר עם סיגריה (וווי זמיר).

זה נראה לי קצת מפגר, ההתמכרות הזאת לתשומת לב. הזעקה שלנו להכרה במעשים שלנו, שמשום מה מתקבלת דווקא מדברים מטומטמים שאנחנו מפרסמים ולאו דווקא מסטטוסים בעלי משקל המצביעים על אינטיליגנציה כלשהי.

איך קורה שסטטוס שקארין ארד מפרסמת "אני ערה וזורמת" מקבל תמיכה של 212 לייקים ולעומת זאת- אותה קארין ארד משתפת את הטור שלה בXNET, כשכותרתו "מכת ברק: האם בני גנץ ואהוד ברק תומכים בהשפלת נשים" זוכה ל24 ללייקים בלבד?!

חוץ מזה- תרבות הלייקים.. מה זה השטויות האלו בכלל!? אין לי אפילו כוח לפרט...

זה שווה ערך לתגובה לפוסט על בסיס- "איזה בלוג מהמם!!!! מוזמנת לבקר בשלי!!!"...

שבוע שלם בהיתי בפייסבוק בציפיה לאיזו תגובונת קטנה על הסטטוסי המחלה המשעשעים שלי... ואני אומרת- לא עוד!

מה לעזעזל גורם לי לבהות במסך הבנאלי והמשעמם הזה?!

לחכות לאיזה לייק מסכן ולתרץ זאת בדפדוף תמונות הבת מיצווה של בת דודה של אחות של חברה של שקר כלשהו!?

די מספיק!!! הגיעו מים עד נפש! אני שורפת את הזמן היקר שלי בציפיה לאיזה פידבק מחברים וירטואלים שבדיאבד לא כל כך מעניינים אותי.

איפה הימים? שסתם התקשרנו לחברים לשאול מה שלומם? היום אנחנו נסתפק בלייק על איזה תמונה של חתולה כדי להראות נוכחות בחייהם...

איפה הזמנים? שיישבנו ביום שישי על ספסל והחלטנו לאן יוצאים? היום היחצ"נות שוטפת לנו את המוח ואנחנו מאבדים כיוון...

מה קרה לדפדוף באלבום תמונות עם חבר/ה והעלאת זכרונות מצחיקים? היום אני מתעדכנת בתמונות בפייסבוק ומפהקת בלב...

מה קרה לנו!?

איבדנו את הרקמה החברתית שלנו,

משחקי קלפים וכוס בירה פינו מקום למשחקים און ליין ותחרותיות מטופשת על כסף דימיוני...

מה קרה ל"אהבת? ספר/י לחברים"... לא בוול של הפייסבוק, לא במייל, ספרו בשיחת חולין, בשיחת טלפון... בצורת תקשורת שתזכיר לכם שאתם בני אדם ולא רובוטים וירטואליים...

אהבה,

ויק =)