Rivendell

כשהגעתי לספסל שכל כך אהבנו, התיישבתי והרגשתי בבית. נשמתי את האוויר הרגוע של צפון העיר ונזכרתי בשנים בהן רגליי הכירו את הרחובות הללו בעל פה. העלים נשבו לאותו הכיוון, גם שקית הניילון בידי הייתה לבנה ומלאה במשקאות, כמו בערב ההוא- שבו השקיעה ניצחה אפילו את הלבבות הרעים ביותר שהכרתי. שילבתי את רגליי וצפיתי בעוברים ובשבים, בילדים שיוצאים מבתי הספר עם ילקוטים ריקים ולבבות מפוצצים מכאב, באמהות שמסוות את עייפותן בעוד שכבה בעלות אלפי שקלים. נזכרתי ברגע המדוייק, שבו ראיתי אותך מחייכת ואמרתי בליבי שלא אצא מכתלי הבניין הזה עד שלא תהיי בעולמי. בטוב הלב שלך, שנטף בכל פעם שהחלפת לאמך את האנפוזיה, בכל פעם שהקמת את אחותך מהאסלה, בכל פעם שהצעת את מיטתך עבורי כשברחתי מהשדים בבית.

כשהגעת לספסל שכל כך אהבנו חייכת, שאלת אם התאפרתי לכבודך או לכבוד ראיון העבודה שהיה לי שעה לפני כן. שאלתי אם האיפור לא מוגזם, ואמרת שמעולם לא נראיתי טוב יותר. גם לא בחתונה של אליה. ידייך הקימו אותי ונאלצתי לעזוב את הספסל עליו ישבתי, המלא בזכרונות הילדות שלנו. המשכנו ללכת, עגלת התינוק בידייך ותהיתי האם להגיד לך שאת האיפור הסרתי בשניה שיצאתי מהראיון- את הרי יודעת שאני שונאת אותו. אני זורחת עבורך ובשבילך, ובזכות קרני השמש שליטפו את פניי כשישבתי על הספסל שלנו. התקשיתי לנסח, את קטפתי לך את הפרח הראשון שראיתי. את תמיד תוכלי להפיק ממנו משהו טוב, דבורה קטנה שלי. עובדה שהצלחת להפיק את הטוב ביותר גם בי, למרות העוקץ הבולט למרחק.