עכבישה יקרה, באה בימים. לימדת אותי לטוות קורים, אז- כשעות לא ידעתי להבחין בין קוריי לחוטים של אחרים. עקבתי אחרייך כמו ברווזון אחר אימו, ולא ידעתי שמעולם לא נועדתי להפוך לברבור, וכי את מעולם לא היית ברווז מאמץ.
עכבישה יקרה, באה בימים. היום בו הוסטתי ממסלולך היה עד כה היום המאושר בחיי. לא רציתי עוד לטוות מלכודות, לצוד יצורים שטעו בדרכם. רציתי להמשיך וליפול במלכודותיהם של אחרים, להאמין כי לעולם לא אהיה טורפת כמוך. ליצור לעצמי גורל אחר. התחלתי לפסוע בשבילים אחרים, לפגוש יצורים שמעולם לא פגשתי. בשלב כלשהו התחלתי אף להאמין שלא הותרת עוד עין משמונה עינייך שתהיה מופנית כלפיי.
המשכתי בחיי, עכבישתי שלי. מידי פעם חטאתי, טוויתי קוריי. כאשר נשמעו פריטות המוות, אצתי רצתי לטרפי. לעיתים נגסתי, ולעיתים שחררתי לחופשי. כהו האבנים תחת רגליי עד שאבדה דרכך, ואשליית החופש עלתה למוחי. האמנתי כי אט אט נוצותיי השחורות מתבהרות, אולי יהפכו ללבנות כמו שלך. בטחתי בעצמי.
עת בחרתי בדרך חדשה, באחת מאותן צמתות במעלה הדרך, רגליי נתקלו באבנים מוכרות מידי. צינתך הקרה שבה לעטוף אותי, מילותייך שבו להדהד בראשי עד אשר תהיתי אם איי פעם אכן אפשרת לי להיות עצמי בעולם. שמות מוכרים מידי של שומרי סף ממשיכים להקיף אותי מכל עבר, והווייתך מרגישה קרובה מאי פעם.
ראי לך מילים אלו כאות אזהרה- לעולם לא אהיה כמוך, וכוחותייך גדולים ככל שיהיו לא יוכלו לאסוף אותי. משנותיי במעלה דרך המלך הבנתי כי נוצותייך הלבנות אינן אלא שיערות כסופות של זקנה, וכי אני איני עוד ברווזון אלא לביאה. וכל רמזייך ושומרייך בעולם הזה לא יוכלו להסיט אותי ממטרתי, דומה ושונה ככל שתהיה משלך- והיא לטוות ולהציל את כל אלו הבאים ברשתי. לא אנצל, לא אכבול, רק אציל.
זוהי דרכי והבטחתי.
ראי הוזהרת, עכבישה יקרה.
אין בי רחמים לפושעים גוססים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne