תקופת חיפוש העבודה היא תקופה מייאשת וקשה. לאלו מאיתנו שבוחרים שלא להשתמש בקשרים, או פשוט לא זכו ליצור אותם- החיפוש קשה אף יותר. השוק מרגיש כמו מלחמת ניבים מדממת חסרת אנושיות. הגיעה הצעה לא מזמן לעבודה שתוכל לקדם אותי מאוד בתחומי אל עבר כיוון שרציתי להתפתח בו. זה הייתרון והחסרון הגדול בלהיות צעירה עם נסיון לא רב- אפשר לנסות ולבדוק, העולם מלא אפשרויות- אך לעיתים את לא יודעת מספיק בכדי להתאים למשרה כלשהי. לאחר שיחה של כמחצית השעה עם המראיינת ניתקתי את השיחה ורשמתי ביומני את מועד הראיון. תחושה מעיקה של חוסר שלמות עם צעדיי ליוותה אותי, אך איש מסובבי לא היה פנוי לשיחה. התחום בו עוסקת החברה הוא תחום שאיני תומכת בו, לא רוצה להיות לעולם חלק ממנו ובוודאי שלא להקדיש לילות כימים עבורו.
צלצלתי לאחת משתי חברותיי הקרובות וביקשתי ממנה להתלוות אליי לכשתתפנה. הסתובבנו ותרנו אחר מתנה לבן זוגי, בעודי מנסה לנסח לה את הדילמה. היא תמיד הייתה מאלו שעניין השכר קרץ להם, שיכלו לכבות חלקים שלמים בהן לעומת הצעה גדולה ומפה. עם זאת, יאמר לזכותה שכל החלטותיה הגדולות נעשו מתוך ערכים ולא מתוך חמדנות. חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אצליח להעביר את הנושא בצורה הגיונית. כאשר הגענו לחנות הטחובה במקצת, העליתי את הדילמה. ניסיתי לסקור אותו מכל צדדיו ורבדיו בעודנו מתלבטות עם המוכרת, מנסות להרכיב את המתנה המושלמת. כאשר צפיתי בה אורזת את המתנה שאלתי את חברתי "ומה את היית עושה במקומי?", המוכרת תלתה בה מבט מלא ציפיה וכאשר הבחינה בי החזירה אותו אל נייר העטיפה הלבן.
תחושת אכזבה הכתה בי כאשר חברתי אמרה שהייתה לוקחת את המשרה בלי לחשוב פעמיים. עד מתי עיני קרוביי יסומאו מממון ולא מהצדק? לקחתי את שקית המתנה מידיה של המוכרת, הודתי לה ופניתי לדרכי. חברתי המשיכה לפניי ואילו אני התעכבתי בין משקופי החנות, ולפתע נשמע קולה העדין של המוכרת קורא אל גבי ואומר "בעולם הזה, את צריכה להיות רק במקום שלם. ככל שתחצי את עצמך ביותר החלטות כך תהפכי לערימת פירורים שלא ניתן יהיה להדביק לעולם. סמכי עליי, אני אמנית בדבק". חייכתי אליה בעוד חברתי ממשיכה בדרכה, כנראה לא שמה לב להערת האגב. ידיי נשלחו אל עבר הטלפון הנייד, "אני הולכת רגע לשירותים" מלמלתי לחברתי, וצלצלתי אל המראיינת בדפיקות לב. "אני נאלצת שלא לקבל את הצעתם, מקווה שתזכו למועמד ראוי יותר" אמרתי, והיא מצידה ניתקה את השיחה ללא תגובות נוספות. באותו הרגע ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה, שהרי לעבוד למול אנשים מעין אלו עלול להיות אתגר נפשי כבד.
חברתי חיכתה לי בצדו השני של תא השירותים בחיוך ממזרי. "ביטלת את הראיון, הא?" היא אמרה לי, ואני חייכתי לעברה חיות מבוייש. "עשיתי את הצעד הנכון, את יודעת שכן" אמרתי לה. בעודי מכניסה את הפלאפון לתיקי חשתי ברטט קל, עניתי לשיחה ונשמע קול גבי מהצד השני- "שלום? orne? רצינו להזמין אותך לראיון ביום X בשעה Y". חייכתי ועניתי "האמת היא שבדיוק התפניתי בשעה הזו, אשמח לבוא". רציתי לשוב ולהודות למוכרת אך החנות הייתה סגורה. אולי יום אחד אעבור שם ואגיד לה שאני מעריכה את יצירותיה בדבק, שהרי הצליחה לחבר את פירוריי לחלטה שלמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne