Rivendell

צלילי רקיעת נעליים כבדות נשמעו בין קירות הפאב המצחין והמעופש. ראשי חלאת העולם ההוא הביטו על הדמות אשר נעלה אותן, וכשתאוותם לגוף אישה לא סופקה שבו לבהות בדליי השיכר המונחים מולם. הדמות עוטת הברדס התיישבה בפינת החדר, והנה כבר הוגש לפניה דלי מצחין מלא במשכך הכאבים המוכר ביותר לאדם. ידיה לא נעו ושפתיה לא אמרו מילה, ורק העיניים נראו חוקרות וזעות. יציר אחר יציר נבחנו בעיניו, נמדדו החל משפת הגוף לאיכות תפרי הבגדים. הוא מחפש חבר מושבעים, שופטים שיוכלו לספר לו על נקודת המבט האנושית ההגיונית. הרי יכולת האבחנה שלו נעלמה לפני אלפי שנים- שם, על סף הגיהנום. דעתו ודעת כל הרעים נטרפה עליהם, כאשר הגבול בין טוב לרע הטשטש עד כלות ולא נותר עוד דבר פרט לקליפה.

עיניו התפקסו על דמות אחת, שנעה בצורה עדינה מהשאר. דלי השיכר שלפניה היה ריק כמעט לחלוטין ונשאר דבוק לתחתית האבוקה. ידיה היו עדינות מכדי להיות ידי פועל או דייג, או ידי גבר לצורך העניין. "קשתית" חשב לעצמו בעודו לוגם מהתמיסה המצחינה "אין ספק. בגדיה טובים מידי בכדי להיות אחת מפשוטי העם, וטונפו בקפידה בכדי שיראו אחרת. נעליה קלות אך קשורות היטב ובחוזקה, נושאת היא משא קל בלבד וגבה נראה קשה ומאורך מידי מכדי שלא יתמך בקשת". כאילו בתשובה למחשבותיו זעה הדמות ונעלמה בין הצללים, והוא זינק לאחריה וניסה לחפשה. הוא מצא עצמו רץ בין כל פינותיו האפלות של החדר ההומה, לא מעלה בידיו דבר פרט לאבק וצללים. כאשר יצא אל האוויר הקפוא חתך את פניו חפץ מאורך ומתכתי "חץ" מלמל לעצמו, ורץ לכיוון היער ממנו הגיע. 

ריח מעופש קידם את פניו בעודו עושה את צעדיו הכבדים ומנתץ את עלי העצים היבשים על אדמת היער. שמאלה, ימינה, שמאלה- הוא נע כה מהר עד שלא ידע עוד את דרכו, עוקב אחר צלילי ניתוץ ענפים וקפיצות איילה קלילות. העצים העבותים הסתירו כל זכר לאור הירח ובמהרה מצא את עצמו אבוד במעמקי היער, כאשר דממה כואבת עוטפת אותו מכל כיוון. חפץ קל טס לצד אוזנו, אך הוא היה למוד נסיון מר מידי והצליח לתפסו באוויר. "התחתית" הוא אמר בעודו מביט בה, "זו התחתית שהסגירה אותך". דמות האישה יצאה מן הצללים. נדמה היה כי היא מחייכת תחת הברדס, בעודו המשיך להסביר "אם אכן היית שותה את כל השיכר, לא היה זכר לאבק עליה. להפך, היא הייתה רטובה מהנוזל המצחין עד כלות". "עיניך מטיבות רואי וראשך חד וזריז, שלא כמו רגליך" התגרתה הדמות. "שמועה רוחשת בין יודעי הדבר. אתם מחפשים עדים, את הטובים שבהם. אני אוכל למלא את התפקיד הזה" אמרה בקולה הרך.

חיוך דק עלה בקצה שפתיו של האיש, מזה כמה דקות שהידיעה הזו מקננת בו. "את יודעת שלא אוכל לבחור בך, אם כך" אמר לפניה המוחשכות, "אנו בוחרים רק באלו שאנו יודעים עליהם הכל והם לא יודעים עלינו דבר". "מסורת חשוכה" הטיחה בו הדמות בגסות, "לא תוביל לדבר". "ומי את שתפקפקי במסורות עתיקות הימים?" התפרץ, בעוד צחוקה המתגלגל נשמע כאילו בא ממרחק שנות אור. היא גיחכה והמשיכה בדבריה כאילו לא נאמר דבר.

"התחתית, היא זו שהסגירה אותך. אתה מצחין ממנה כמו שיער לבך מצחין מרקבון. שדי הגיהנום שרפו אותך, את מצפונך ואת רגשותיך עד אשר נהיית צל אדם ותו לא." הדמות החלה לדבר במהירות, סחפה אותו במעגל מילותיה והאיצה את פעימות ליבו ככל שהמשיכה בדבריה.  "ביום ההוא בו ברחתם מהגיהנום השארתם בו את כל אשר עשה אתכם אדם והותרתם קווי מתאר מהלכים על פני האדמה. אני כאן כדי לשנות זאת. אני כאן- כי אני אתה, ואתה הוא אני. אני צו מצפונך וחירות מחשבתך. אני קלות האיילה של לבך, וכבדות חטאיך. מצאתי את דרכי מעולם השדים, שהרי אני הוא הכח האמיתי באדם ולא גופו. ועכשיו, תורך אתה לזכות בי מחדש. כאן, בין עצי היער הזה".

נפעם ומבולבל פנה אליה- "לזכות בך? מחדש? וכיצד אוכל לעשות זאת?, "פשוט" השיבה, "פשוט אך קשה מנשוא". נראה היה כאילו סגר עיניו ופקח אותן כעבר רגע אחד, והנה ריח ישן נושן של הולדת הקיף אותו. אצבעות רכות ומיומנות אחזו בידו והכניסו אליה חפץ קטן, כבד לגודלו. כאשר הפנה מבטו מהחפץ אל עבר מגישתו גילה להפתעתו שרק האפלה היא חברתו בין כתלי היער. לפתע, ידו הרגישה מרקם שונה מהקור האופף את החפץ. פתק קטן עטף אותו, הכתוב עליו זהר כאילו אור הירח היה מנת חלקו:

כאן,

בין כותלי היער הזה,

לקחתי אני מעצמי-

והשבתי אותי

בחזרה

ההבנה הכתה בו כמו רוח פרצים בימי השלג הארוכים של אמצע החורף. היא בחרה בזה עליו ידעה הכל, ואילו הוא לא ידע עליה דבר. הוא נבחר. הוא ידע מה עליו לעשות, ולפתע החפץ בידיו הרגיש מוכר. מוכר מידי. הוא האיר עליו עם אור הכתוב, והשתקפותו על נדן הסכין שבה היישר לעיניו. הוא הכיר את הסכין הזו. זו הייתה הסכין הראשונה שקיבל מחייו, אז, כשגוייס בגיל ארבע לתפקיד הלוחם. הוא נשא אותה לכל מקום אך הרגיש באובדנה כשיצא משערי הגיהנום, ומאז הרגיש שאינו שלם יותר. אט אט חלחלה ההבנה כי כמו שצלעו של אדם יצרה את המשלימה לו- כך עליו להחזיר את להב הסכין לליבו חזרה. הוא הביט מעלה ונראה היה כי אור השמש נאבק בצמרות העצים, מנסה להגיע אליו. "אל תטרח" חשב לעצמו, "בקרוב אגיע אליך". בתנועה חדה הכניס את הסכין בין צלעותיו וקיבל עליו את גורלו בדממה, ברדסו צנח וחשף פנים מעוותות שעוטרו בחיוכן הראשון מזה שנים, חיוך שלא עזב את פניו גם כאשר החיים עזבו אותן.

בנקודה ההיא, בה הסינגולריות הגיעה לשיאה, לא היה עוד "אני" ולא "זמן" ולא "טוב" או "רע". העולמות התערבבו זה בזה ויצרו תמונה אחת ויחידה שכולה אמת, ולא נותר עוד כל סימן מזהה פרט אליה. נראה היה כי שוטט שנים כשניות במרחבי היקום וזכה לידיעה שאינה ניתנת להבנה במילים. והנה, בעודו משוטט, נראו העצים שסביבו מוכרים למרות האור האינסופי שגרם להם לזהור. שם, בקרחת יער, שכב גוף מחויך שרק המתין לתשובה. לצידו ישבה על סלע קשתית, שיערה האדום קלוע בצמה מוקפדת ושפתיה יוצרות מנגינה על חליל עץ שהכינה בעצמה. "שבת" נשמע קולה בראשו למרות ששפתיה לא זעו, "האם יודע אתה, מה ייעודך מעתה?" שאליו עיניה. הוא הנהן, "אכן זכיתי בה חזרה" חשב לעצמו. רגליה נשאו אותה הרחק, והוא נשאר לצד הגופה. חייך, הושיט ידיו, והתאחד עמה. 

התחתית.

לעולם לא ישוב אליה יותר.

הוא יעמוד בפתחה ויחסמה בגופו מפני כל אדם שינסה להגיע אליה.

בעודו מתרגל לגופו הישן-חדש הביט סביבו האדם וראה כי על הסלע מונח חליל עץ מגולף. הניחו בכיסו האיש, והמשיך בדרכו. 

היער מעולם לא נראה מואר יותר.