Rivendell

יש לי שכן, שתי קומות מעליי. גר שם מאז שעברנו לבניין, הוא ואשתו הקטנה. תמיד כשאמא הייתה שואבת אבק בבוקר שישי הייתי שומעת אותו צועק, מקלל ומכה את אשתו. אמא הייתה מקשיבה לשאיבת האבק ואני לצעקות. לפעמים, הייתי בטוחה שראיתי אותה שואבת את אותה הנקודה עשר דקות ברציפות, רק כדי שיהיה לה תירוץ להתעלם מהלמות גופה של האישה על רצפת ביתה, קללות בעלה ויבבות הבכי. בכל פעם שהייתי נתקלת באשתו הקטנה הייתי מביטה עליה- הייתי עוד לפני גיל ההתבגרות הרשמי וכבר אז הייתי גבוהה ממנה. היא תמיד חייכה אליי, סחבה סלים כבדים עד לקומה השלישית כשבעלה לא סחב כלום. אימי הייתה מהנהת בראשה ושותקת, ואני רק רציתי לרוץ ולחבק אותה ולטפל בחבורותיה הנראות לעין.

תמיד כשהלמות רגליים רבות מידי היו עוברות בחדר המדרגות הייתי מבינה שהילדים והנכדים באו לבקר. ביקשתי מאמא לא פעם לצאת ולספר להם, אך היא נעלה אותי בחדרי. כך למדתי, כשעוד הייתי נמוכה מספיק בכדי להביט בקוף המנעול, שלא מתערבים בעולמם של אחרים גם אם זה הדבר הנכון לעשות. ערב אחד צלצלה המשטרה בדלתינו, אבי פתח את הדלת והם בקשו לדעת היכן גר הבחור. שם המשפחה על תיבת הדואר היה שם הנעורים של האישה, כנראה שהיה עבריין מוכר למשטרה וניסה להעלם. אבי אמר שהוא לא יודע ונכנס לחדר השירותים. ניצלתי את ההזדמנות, הייתי גדולה וחזקה יותר, פתחתי את הדלת בשקט וסימנתי מעלה ואת המספר שלוש. השוטרים הנהנו ושלפו אקדחים. אני חייכתי ביני לבין עצמי.

כמה שנים מאוחר יותר שב השכן לביתו. כנראה שוחרר מהכלא, ולא נותרה ברירה לאשתו. אנחנו שבנו מפיקניק משפחתי כששלושה בחורים חסונים נכנסו אחרינו לבניין. אבי שאל אותם בחביבות למי פניהם פונות, והם בתמורה פינקו אותו באגרופים היישר לבטן ולצלעות. ידי נשלחה כמעט באינסטינקט לאקדחו של אבי, אך הוא עצר אותי בכוח והניח להם להטיח בו את זעמם. הוא ידע שיכלתי לירות בהם ללא כל בעיה, שזעמי היה כה עז שדבר לא היה עוצר אותי, אך הוא העדיף לספוג את המכות בשקט. מהרגע שנכנסנו לביתנו אבי אסר עליי לדבר על הנושא, וכך היה. הם, אם תהיתם- היו חבריו של השכן מהקומה השלישית.

בחודשים האחרונים לקה השכן בליבו. אני שומעת את שריקות נשימתו קילומטרים מהבית, את ההאבקות שלו בכל נשימה ונשימה. אני רואה את האמבולנסים באים לאספו מידי פעם לפעם, ואת מבטו המבקש עזרה כאשר שב לביתו עם הקניות. לעולם לא אחייך, אנופף אליו לשלום או אסייע לו. בכל שריקה והתנשפות שלו אני מחייכת לעצמי בליבי, מרגישה חרטה ועם זאת שמחה שאין שניה לה על כך שכל הרשעים משלמים מחיר כלשהו על רשעותם. לפעמים כשאני ואבי עוברים לידו הוא מעניק לי מבט מלא משמעות ומסיט אותו ממני לאקדחו של אבי וחזרה. הוא יודע בתוכו שברגע של זעם אוכל להפנות אותו כלפיו בלי שאלות, הוא יודע את רגשותיי כלפיו וכלפי מעשיו. לעיתים, בייחוד כאשר אני נתקלת באשתו הצולעת והחולה, בוער בי הרצון לעשות זאת. אך אני מרגישה שאגאל אותו מייסוריו במקום להענישו על כל הרע שעשה בעולם הזה. אפילו ליבו עייף מלשאת את כל הרוע הזה. אפילו ליבו.