שנים שלא קיבלתי את ההודעה הזו למכשירי הנייד. הסימן היה ברור כשמש, חתך בליבי כמו סכין משוננת מכוונת היטב. אחרי הפעם ההיא, שהנייד צלצל בשלוש בלילה ומעברו השני נשמע קול מסומם ובוכה- "אני על הגג" הוא אמר לי, "אני על הגג ואני אהיה כאן עד שתבואי להוריד אותי". אחרי הפעם ההיא, היה לנו סימן מוסכם. אם איי פעם אחד משלושתינו יזדקק לשניים האחרים, אם איי פעם יהיה על גג שוב, ישלח לשניים האחרים "."- נקודה יחידה ובודדת. במקרה זה, מותר לשניים האחרים להשתמש בכל אמצעי העולה על רוחם בכדי להציל את השלישי. כך נהגנו, וכך היה.
מים רבים זרמו בנהר, שנים רבות עברו והמיתרים שנתפרו מלב אל לב החלו להתרופף. הלבבות נאלצו לחבר עצמם לאנשים אחרים ממקומות אחרים שהיו רחוקים מידי. לא היו מספיק חוטים, לא הייתה מספיק אנרגיה בכדי להשאיר את כל הקשרים בעוצמתם. כיום גם פעם בשנה יכולה להספיק בכדי להשאיר את הלבבות חמים ואת הגעגועים קרים. רק פעם בשנה. הצלקות שחתכה על עורה- על ידיה וירכיה, כבר הגלידו והפכו לקישוטים. עיניו האדומות מסמים כבר הפכו לאדומות מעייפות החליפות המכובדות. ואני? אני לא ציפיתי עוד לנקודה אחת בודדת. היא לא הייתה עוד בתחום המודע.
ולפתע כך פתאום, הנייד רטט בכיסי. המספר לא מוכר, נמחק מזמן עקב דהיה אינסופית של כל מה שקראנו לו משותף. כשעיני נתקלו בנקודה ליבי געש כמו שלא געש מזה חודשים. צלצלתי לשניה- ופעלנו בכל העולה על רוחנו בכדי להציל השלישי. כך היה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne