פעמיים ביום מגיחה המנקה מבין הדלת- צבע עורה משתלב היטב עם הקירות, נעלם גם בצבע המדים האחידים שלובשת. בידיה נוצץ ספריי הניקיון הכחול ולצידו שקיות הזבל הכתומות כמו אורות נחיתה למטוס, ואנחנו- העובדים, רואים בזאת סימן לקום וללכת. "תודה", בבקשה או "מה שלומך" לא נשמעים בטקס הזה. פעמיים ביום היא מגיעה והולכת, ואנחנו שוקעים בפלאפונים. ביומי הראשון בעבודה לא יכלתי שלא להתנגד לטקס. "orne" סימנו לי חבריי לצוות, "בואי, שבי איתנו בפינת העישון". הבטתי על המנקה וחשתי כי היא מרגישה מצורעת שהמחלה עיכלה את שפתיה. לא רק שאינה יודעת לתקשר, אלא שכל סיכוי לחברה במהלך יומה הקשה בורח ברגע בו היא נכנסת אל החדר.
פעמיים ביום היא נכנסת אל החדר, דווקא בשעות בהן אנו שם. היא הרי באה לפנינו והולכת אחרינו- יכלה לעשות זאת טרם הגעתנו למשרד ולאחר עזיבתנו אותו, אך מתעקשת היא לעשות זאת בשעות העבודה עבור הסיכוי הקלוש שיכירו בעבודתה. היום, היום לא יכלתי לשאת זאת עוד. רוקנתי את שולחני מדבריי והבאתי נייר סופג לסייע לה. היא מצידה תלשה אותו מידיי ומלמלה "no, no". תהיתי בליבי- האם השפלתי אותה? האם לקחתי מכבודה? אולי לעולם לא אבין.
מחר היא תשוב ותכנס אל החדר- פעמיים ביום, אחת לנקיון השולחנות ואחת לריקון הזבל. ואני, אגיע מוקדם מכולם ואעזוב מאוחר מכולם, בכדי להרגיל אותה לכך שכבודו של אדם במקומו תמיד. עד אשר תתן לי לסייע לה בעבודתה, עד אשר תבין שאין זה הוגן שגרגרנים מדושני שכר שכמותינו יפקדו עליה לנקות שולחנות מבלי לנקוף אצבע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne