על אדן החלון המתינה לי דבורה. המשרד היה חשוף עדיין, והחלון פתוח אך לכדי סדק. כשהתקרבתי היא לא עפה, וכנפיה פרפרו בגסיסה. גם כאשר כיסיתי אותה בכוס המחוררת, חברתי הקטנה לא זעה ממקומה. אף לא כאשר הנחתי לצידה פתק רשום באדום בוהק בשתי שפות שונות- שאיש לא יעז לגדוע את חייה.
כאשר הוא הגיע, ביקשתי שיזהר כאשר מניח את תיקו הכבד לצידה. שלא יפגע בה, שלא יחסל. הוא מצידו ביקש ממני למלא סוכר בכוס אספרסו קטנה, ולהמיס במים. כאשר הכנסנו את הנייר הספוג במי הסוכר, כנפיה החלו לפרפר שוב. "אין לנו מה להפסיד" חשבנו לעצמינו, "זה הסיכוי היחידי". הציפיה הייתה כה קלושה, כה לא מציאותית- עד שלא באמת ציפינו לשמוע את הכוס רועדת. אך כך היה. פתחנו את החלון לרווחה- והדבורה עפה לחופשי, בריאה מתמיד.
"אין פרחים בעיר הזו" הוא אמר לי, "היא גוועה ברעב". ליבי כאב אז, כשהבנתי את השרשרת. אין פרחים-אין מזון לדבורים-אין דבורים שיאביקו פרחים-אין פרחים בשנית. מה רע הוא יצר האדם, שלא בוחר להציל חיים מידי יום ביומו על ידי נטיעת עצים ושתילת פרחים. מה רע הוא יצר האדם שבוחר לבנות במקום לעדר, לחרוש ולהשקות. מה רע הוא יצר האדם, שלא רואה כל יציר פרט לעצמו. לפחות היום, הצלנו דבורה.
****
יש ימים שבהם כל מה שבא לי, הוא להסביר לך למה אז, אמרתי לך "לא". לטלפן ולהגיד שהאהבה שלי תמיד גדולה, אבל אתה חופשי בעולם ואני מאחורי סורגי האשליה, ואיני מוכנה להשתחרר עדיין. שיום אחד, אתה תמצא לך ציפור. ואני אחייך אל שניכם מלמטה, בקנאה קטנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne