Rivendell
|
 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2014
כנפיים.
הפעם הראשונה שלה הייתה על הספה ההיא בחיפה. הוא שלח מכתבים לאביה, שכנע אותו לאפשר לה להגיע אליו רק לפעם אחת ויחידה. הוא הבטיח פיצה וקיים, ואחר כך הזיז את הקורים שטווה סביבה במשך חודשים. שבוע לאחר מכן הוא שלח לה הודעה במסנג'ר ההוא, שכבר הלך לעולמו- שמתחיל לו קשר רציני עם בחורה ולכן אינו יכול עוד לדבר איתה. רק כאשר שינו סטטוס בפייסבוק היא הבינה שמדובר על חברתה הטובה ביותר.
מזלה הרע המשיך גם כאשר הברמן החתיך שיכר אותה, למרות שהיה אסור למכור לה שתיה. הוא גרר אותה בידיה לשירותים המעופשים ובתוך דקות כבר הצליח להפשיט את גופה הצנום. "אני אוהב אתכן ככה, בלי חזה או צורה" הוא אמר לה בעודו שובה את טרפו. והיא הייתה שיכורה מידי מכדי להבין או לעכל. עוד בגד בה המזל בפסטיבל ההוא, שבו ישנו רק באוהלים. האוהל שלה היה כולו מלא בבקבוקי וודקה ריקים, צנצנות מיונז ולחם לבן. וקונדומים, הרבה קונדומים. ריח של זיעה.
היא בכתה בכל לילה, בכל לילה בכתה. אני יודעת כי בכל פעם שנכנסתי לחדרה הכרית הייתה מלוחה מדמעות. היא הסתובבה ברחבי תל אביב בלבוש מינימאלי ועם מוסיקה באוזניים וכל הבנות השתחוו לה כאילו באותו הרגע ראו התגלמות אלוהית. "הלוואי והייתי יכולה להיות קצת יותר דומה לה, נועזת יותר, שיהיה לי פחות איכפת" אמרו מאחורי גבה. והיא שמעה רק את הקולות בראשה שאמרו "אף גבר לא יאהב אישה בלי חזה ובלי צורה".
כשהוא הגיע, היא בכלל לא הסתכלה עליו. לא ולא. הוא היה יותר מידי צנום, פחות מידי רוסי והיו בו ניצוצות של הטוב שנותר בעולם הזה. במהלך חודשים בכל פעם שהיה עובר לידה במסדרון הצבאי היה מוציא מכיסו ניצוץ- זורק לעברה, מומחכה עד שיהיה אור קטן במעטה החושך שאפף אותה מכל כיוון. יום אחד הוא הצליח ליצור סדק בעזרת ברק אור קטן שעיצב בערב לפני כן, פתאום עיניה השחורות כמוות הביטו בו בסוג של תהיה, אך היא המשיכה ללכת. באותו היום הוא החליט להתיישב לידה בחדר האוכל ולשלוח לה ברקים עד אשר יפול המעטה, וכך עשה. אך לא לקח בחשבון את האבדון שתחוש ברגע שישבר לרסיסים. היא ברחה אז, מחדר האוכל. נכנסה לשירותים ולא הפסיקה לבכות. אז הוא שלח לה לבבות בעוד היא ציפתה לקונדומים.
הם היו מאושרים יחד, תפרו כנפיים וחלמו על תנועה חופשית. ומשום מה, דווקא עכשיו שלכל הבנות היו כל הסיבות הנכונות בעולם לקנא בה- נראה היה שכולן מעוותות את פניהן בעוויתות גועל. "איתו היא סיימה? עם גוש הכיעור הלא יוצלח הזה?" היו אומרות מאחורי גבה. והמילים החלו לחלחל תחת הילת האור שהייתה סביבה.
יום אחד זה הספיק, הספיק כדי שהיא תחשוב שמגיע לה יותר למרות שהיה לה הכל. היא קמה, והלכה.
עד שלא נותרה עוד תקווה לכנפיים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
