מוס העביר לי את שרביט "הפעם הראשונה". התחבטתי מאוד, ביני לבין עצמי, על אילו מהפעמים הראשונות לכתוב. ככלל, הבלוג הזה הוא בלוג "סיפורי" ולא "עובדתי" על חיי. איני נוהגת לכתוב באופן ישיר שכזה או בפתיחות שכזו. אולי היה זה האומץ שלו לחשוף דבר אישי כל כך, אינטימי כל כך, שהוביל אותי להתחבטות הזו (אולי זו לא הפלטפורמה הנכונה, אבל אני חייבת לציין, מוס, שאני גאה בך מעומק הלב. כשהתחלת לספר לי על הבחורה החדשה פחדתי שהיא לא תבין, שהיא תתייאש מהר. כמה שטעיתי בך ובה. רק טוב, זוג יונים. רק טוב אני מאחלת). האם לכתוב על פעם ראשונה מינית? או שמא- מנטלית? לא היה לי ספק שעליי לנבור בתוכי בכדי לעשות את הפוסט הזה משמעותי. לבסוף- בין חלום אחד למשנהו, אי שם לפנות הבוקר הזה, עלה בי הרעיון לכתוב על הנקודה בה הכל התחיל מבחינתי.
הפעם הראשונה בה כתבתי הייתה אי שם ביסודי. היה אז את אחד מאסונות הצונאמי הגדולים בהסטוריה, ולפיכך המחנכת המדהימה שהייתה לי באותן השנים לא יכלה להתעלם מהנושא. היא העבירה לנו אותו בעדינות כמו שרק היא ידעה ואנחנו גמענו כל עובדה בעיניים רטובות. "אנחנו, כפרט, לא יכולים לעזור כרגע" היא הסבירה לנו, "אבל הבה נעשה לנו זכרון, הבה נכין משהו יצירתי בכדי להראות לעצמינו ולהם שלא שכחנו את כאבם ומצוקתם. למחר, אני מבקשת, שתביאו דבר מה יצירתי על הנושא. כל דבר".
באותו אחר הצהריים ציירתי ציור. הבטתי בו, ולא הייתי מרוצה. אמרתי לעצמי שאין בי את היכולות ליצור משהו בצורה טובה יותר. הביישנות מנעה ממני להכין קטע ריקוד, נגינה או שירה- ולא נראו בי עוד תכונות טובות ויצירתיות עד אותו הרגע. הלכתי לישון לא מסופקת כלל, וכאשר עולמי עמד להכבות ולהתחלף בעולם החלום נראה היה כאילו אור כחול עוטף את אחורי העפעפיים שלי. לפתע, הייתי בתוך מים. הבטתי אל על וראיתי את השמש נכבית מאחורי הררי גרגרי חול, גופות חי וצומח צפו להן מעליי וידי נשלחו אל על. העולם החל להכבות אל מולי, רק אותו האור הקטן, מטרים רבים מעליי, נשאר עימי. ובאותו הרגע שבו הבנתי שלא אוכל לנשום יותר, שלא אזכה לבצע עוד נשימה אחת, התעוררתי. בהתנשפותי הכבדה הרגשתי משהו שלא הרגשתי עוד מימיי עד אז- שטף מילים וחרוזים מושלם היה בי. ידיי גיששו אחר דף, עט, עפרון, טוש...כל דבר שבו אוכל להוציא אותן. הרגשתי כמו אחוזת דיבוק, כמו דבר מה זר השתלט עליי וצועק בראשי מילים מנוסחות שלא היו שלי.
שלוש דקות לאחר מכן יצא לאוויר העולם השיר הראשון שלי. לא ידעתי מהיכן הגיעו כל המילים הללו, החרוזים, התיאורים. אך הדבר הרגיש לי זר, כאילו אינו שלי. כאילו אני רק הכלי המעביר את המילים מאוויר העולם הגווע אל מקום בו ישראו לעד, אל מקום בו תהיה להן משמעות. ומאז, התחושה מעולם לא עזבה אותי. מעולם לא זכרתי קטע שכתבתי, מעולם לא זכרתי מילים שניסחתי ללא דרישה. כל אותן המילים שמצאו אותי באמצע הרחוב, השיעור, הצבא, העבודה- היו כאילו באו ממקום זר, השתלטו- והלכו. כל המילים הטובות באמת, לפחות. המילים הללו הן אלו שהובילו אותי לכאן לפני שמונה שנים. הן אלו שהכירו לי את האנשים המשמעותיים ביותר בחיי- בדרך ישירה או עקיפה. הן אלו שעצבו את הצלחתי הצבאית, המקצועית, האישית. רק כי בעזרתן יכלתי לשלוט על כל הלא נשלט בעולמי. הרגשתי כאילו מת לו באותו האסון אדם של מילים שבחר להעביר אותן, מאותו הרגע, דרכי. הן היו הדרך היחידה שלי להאבד, להניח לשליטה בצד- ולהכנס לכל עולם שאבחר. היו, ועד היום. וזה מדוע, בצד הבלוג, כתוב שאני עבד למילים.
את השרביט הנכבד אעביר ל Stardog Champion, P.e.n.s.o ,ל מקום לדאגה ולמוזס. כתבו נא, על פעם ראשונה בה עשיתם משהו. כל דבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne