כשאהובי נסע לשבועות שלמים הייתי מוציאה את הכל במטבח. אופה מאפים, מורחת פרוסות, שוטפת פירות ומכינה שקית של אגוזים ושקדים לנשנוש. הייתי מכסה את כולם בשקית אטומה ושולחת אותו עם נשיקות- אחת על המצח ואחת על המדים, שיזכירו לו לאן לשוב.
כשאהובי היה חוזר, היה מספר על הלילות. על הקור או החום- תלוי בעונת השנה, על הטילים שנפלו על הראש או על הערב ההוא, היחיד, שבו היה מספיק זמן פנוי לגיטרה-ואיך כולם התכנסו לשירה של לבבות שבורים מגעגוע. ואני, אני הייתי שמה את הגיטרה בצד- כדי שיבין שכאן אין צורך בפלסטר לגדם.
כשאהובי השתחרר, שלחתי אותו עם עוגה. ועוד אחת, שתהיה להם, שתאחה קצת לבבות שבורים. וכך גם כשבילה לילות ארוכים מידי בעבודה, כשטבע בשעות על גבי שעות של צפיה בשורות קוד, כשחזר ונכנס למיטה בה ישנתי שנת ישרים.
ולאט לאט, עייפו ידיי מהלישה, המריחה והחתיכה. והמילים, הפכו למובנות מאליהן. משהו אולי אמר לי- שמרוב נשיקות כל הבגדים כבר יודעים להזכיר לו לאן לשוב.
יום אחד אהובי הודיע שהמטוס מחכה, ועם שחר הוא ולא אחר יעלה עליו. אני רעדתי ונישקתי בשקט בשקט את כל הבגדים וגם את הגיטרה- שלא ישכח מאיפה בא, שרגליו יקחו אותו למקומו הטבעי בחזרה.
ולפנות בוקר, לפני הציפורים- אפיתי, מרחתי והכנתי שקית קטנה עם שקדים ואגוזים. וכל זאת חתמתי עם פתק, עם כמה מילים משורבטות על היסטוריה ישנה ורחוקה. הוא בוודאי קורא אותו שם, כשהגלגלים רועדים מתחתיו והבטן מקרקרת מהתרגשות ההמראה. ואני כאן- ממשיכה ללוש, מקווה שימצא את דרכו חזרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne