לפני שלושה שבועות, הנחתי זוג את ארוחת הצהריים שלי בטוסטר-אובן של העבודה. לאחר שחתכתי את הסלט והבנתי שנותר עוד זמן מה עד שתהיה חמה דיה, חזרתי לשולחן העבודה. כששבתי להוציא אותה, ראיתי שמעליה הונחה ארוחת צהריים נוספת. זו לא הפעם הראשונה שבה שמו מזון ישירות מעל המזון שלי, ולא הפעם הראשונה שעשו זאת בלי רשות. אולי זה ישמע קטנוני, אולי זה ישמע פלצני- אך מבחינתי, ברגע בו הפעלתי את התנור ועד הרגע בו סגרתי- הסמכות בכל הנוגע אליו שייכת לי.
אני מכירה את הבחורה שנוטה לשים את המזון שלה מעל שלי בחוסר התחשבות. אולי המילה "מכירה" אינה נכונה, מעולם לא החלפנו יותר מידי הברות בינינו. אני יודעת מי היא. ישראלית טיפוסית בין ים של עולים חדשים ומנומסים. אם הייתי מרגישה שיש טעם בלגשת ולהסביר לה מבלי להציב את עצמי במשבצת לא שפויה, אולי הייתי עושה זאת. אך בפעם השלישית לערך, מצאתי את עצמי מנסה לשלוף את המזון שלי מתחת למזון שלה- מבלי שאף אחד מהם ישפך או יהרס.
צריבה קלה הורגשה בגב כף היד שלי. כבשלנית ותיקה זה לא הפריע לי, הייתי רגילה למחושים מסוג זה. אך בכדי להציל את לחמיינת הבורגר הנלוזה שלה, נאלצתי להשאיר את כף היד במקומה לעוד מספר שניות. תחילה לא חשתי בצריבה הנוראית, אך לאורך כל אותו אחר הצהריים והיום שאחרי לא יכלתי לחשוב בהגיון, מבלי שהצריבה תשתלט על כל האיזורים המודעים והלא מודעים במוחי.
שלושה שבועות אחרי- מצאתי את דרכי הלאה מהעבודה הזו. הסרתי את נעלי הבובה, קיפלתי את החולצות המכופתרות ושמתי על עצמי נעלי ספורט וסוודר כחול גדול. גב כף היד שלי עדיין כואב, מתקלף ושורף. ואני תוהה- עד מתי אשרוף איברים ולא אגיד לאשמים די?
עד מתי עוד אמשיך לחוש את השריפות והצריבות מעברי?
האם אי פעם הצלקות יגלידו לחלוטין?
בילדותי, אימי הייתה יושבת על דש מיטתי ומנסה להרדים אותי. הייתי תופסת את גב כף ידה ולוחצת על הורידים הירוקים והבולטים מעבודת הכפיים שלה. אם יום אחד אבחר להביא ילדים, אם יום אחד גם הם יביטו בגב כף ידי- מה אספר?
שלא אמרתי "דיי" יותר מידי פעמים בחיי?
שלא יכלתי להציב לאנשים גבולות?
לכל צלקת יש סיפור, אחד אמיתי ואחד מומצא. ויום אחד, אצליח לחבר בניהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne