ניסיתי להקיף עצמי בבועת סבון. העולם נשמע עמום סביבי, והחמצן הולך ואוזל. קולות התרפקות צללי החושך כמעט צפנו רק בכוחם את מגננתי. הבטתי סביבי, אל שכניי בפס הייצור על כדור "ארץ"- וראיתי שלל מגננות. בועות זכוכית מבריקות, בועות מתכת אטומות, תאי זהב מרובעים ומנצנצים ותאי כסף חנוקים. לעיתים הוזנו האנשים בכפיה שלא בידיעתם- על ידי צינורות שניפחו את בטנם בדפים מודפסים עם מספרים חסרי ערך, סמלי סטטוס ריקים מתוכן שהתחלפו על בסיס יומי ועניבות חונקות. ואני, שלא ידעתי מהי ההגנה הטובה ביותר עבורי- שאפתי לנסות את כולן מהר ככל האפשר בכדי לבחור בטובה ביותר. תחילה בחרתי בבועות השקופות, אך קול השחור נשמע חד ומלגלג מידי דרכן. הרי, בידיהם כל הרע שבעולם הופך לטוב וכל הטוב לרע. אז בחרתי בבועות אטומות, חזקות, עכורות. מילאתי בחזזיות, הקמתי יערות קטנים כגדולים. אבל שחור כשחור, יודע גם לחסום את השמש ולזהם את מי התהום. אז בחרתי בבועות הניירות המודפסים. וכשבטני לא ידעה עוד שאת לכל אותם מטבעות הבל, בחרתי בחומות טיפוסיות לגילי. עשויות לבנים לבנים, ציורים ציורים של תהיות ותקוות. אך השארתי בועית ברזל קטנה, סביב הלב. וגם אותן החומות מתפוררות כי השחור לומד את מרכיביהן מהר כאשר כולם שואפים לאותו כיוון אך לחוד. והתקווה להגנה, היא כמעט אזלה לי. עד שיד צל שחור משחור תפסה בגרוני וגרמה לי להביט בעיניה הלא קיימות. והבנתי, שמעולם לא שאלתי את השאלות הנכונות. כל חיינו הקדשנו להתגוננות בפני כוחות שלא ידענו מהם ומה מקורם, לא הקדשנו רגע למחשבה על מהות ההתגוננות או האם היא הכרחית. באנו דרך בועה מתפוצצת ושאפנו להשאב לאחת לכל שאר חיינו, כאילו האוויר הוא זה שמרעיל נשמתינו כאשר הוא מורכב מחלקיקים שפורקו מאיתנו בלבד. ידו של השחור הרפתה במעט, ראשי הסתחרר אך עיני יכלו להשבע כי היא התבהרה ככל שעבר הזמן. השחור שאינו שחור יותר- שיקף אליי אור שאין בו סוף, והסתחרר. צדו האחד שחור, והשני מואר. ממש כמותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne