Rivendell

היא התרכזה בכל כוחה בחישוק.
הוא היה גבוהה ממנה בכמעט חצי גוף, בוער כולו באש כחולה. סביב היה קהל, חצי מתייחס וחצי מתעלם. אך כפי שהחישוק היה תלוי כך, באוויר- כך היה תלוי גם עולמה. היא כופפה את גופה לאחור, נשמה נשימה עמוקה ופתחה בריצת אמוק. מחצית מעיני הקהל הרדום הביטו בה כעת, בעודה משתמשת בתנופה שצברה ומכוונת את גופה בין הלהבות. עיניה בערו גם הן בזיק פראי, חייתי- בעוד גבה התקער בקשת חתולית. כשהבינה כי הצליחה לשחל גופה בין החישוק, עבר בה רעד קל. היא ידעה כי אם תשקע באותה תחושת הקלה, שרירי גופה ירפו עצמם אוטומטית ובערת הלהבות תכה בה. היא הצמידה בקרכיה וקרסוליה, מתחה ידיה אל עבר האדמה ובלמה את נפילתה לאחור בסיבוב מושלם. רק כאשר רגליה נגעו בקרקע, יכלה לנשום לרווחה. לרגע שכחה כי ישנה שרשרת בוערת סביב צווארה, אך בעליה הזכיר לה זאת במהרה על ידי משיכה חזקה וצורבת. "מרהיבים הם בני האדם, הלא הם?" אמר למבקר רם מעלה, "צריכים רק מזון, מים ומקום לישון- ויכולים לעשות דברים מרהיבים עם גופם". המבקר הביט בה בעיניו האדומות והגדולות, פאות לחייו המסולסלות הראו כי הוא מאותם גזעי היקום הותיקים ביותר. לרגע, דמיינה כי ראתה זיק כחול בעיניו, אנושי. כאילו רצה לשאול האם זה אכן כל מה שצריך זן האדם. הדהד בה עוד זכרון ישן, על ריצה בשטחים אינסופיים ללא כבל. אך היה זה זכרון אבות, שנחרט בגנים ולא בתאי הנסיון. הבעלים זרק לעברה קרטון הזנה, הנוזל היחיד ממנו התקיימה כל חייה, ונעל אותה בתא בין כל שאר בעלי המחיה. פעם, בעבר, קראו להם בעלי-חיים. בעלי הזכות לחיות, בעלי הפריווילגיה לחוש באנרגיית החיים פועמת בעורקיהם ומזינה מחשבות ותקוות. היא ועוד אלפי יצורים מכוכבים שונים ומשונים על פני היקום הזה. אך היה זה כה מטופש, לחשוב שבבעלי חיים מכוכבים אחרים, עוצמתיים ככל שיהיו- לא יפעל עקרון הבסיס החייתי והיצרי, לפיו החזק שורד, ישרוד ומנצל- עד אשר מגיע מין חזק יותר. ולה נותר רק לקוות, שהמין המשמיד הבא ינחן בכוחות יקום עתיקים עוד יותר, אלו אשר הלכו ונכחדו ככל שעלתה העוצמה. אך יהיה זה נאיבי, לקוות לחמלה ותקווה.

-

ההודעה של נאסא משמחת אותי מאוד. 

מחכה ליום שבו לא אשמע משוגעת, כאשר אספר שאני מאמינה בכל רמ"ח איברי שישנם חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, וכי רוב הסיכויים שהגיעו לכאן לא מעט.