Rivendell

ביום שבו מחסה ההגנה מפני פגעי הטבע, הפך ממחסה קולקטיבי לכל בני השבט למחסה קבוצתי- השתנו כל היוצרות בין בני האדם.

ביום שבו יוסרו כל הגבולות מבני האדם- החומריים והנפשיים, הגשמיים והרוחניים- יחזור יצר האדם לקדמותו.

מהרגע שבו בני האדם גילו את ההעדפות, הקרבה והייחודיות, הם גילו את השוני. הוא מצידו הביא איתו את המדרג, והוא את ההרס כולו. כי ביום בו אוהלו של אחד נסגר בפני אחר, נסגרה טריטוריה של אציל בפני אחר. וביום שבו נסגרה טריטוריה, נסגרה ארץ. וכשנסגרו כל הארצות, נסגרו הלבבות. והיה צורך בהצדקה שכזו, למה אני כאן בין קירות כובלים, מחוייב לאדמה שדבר אינה מבחין בינה לבין השכנה פרט למנהיגים כריזמטיים המכיריזים בקולי קולות על שיוכה להם. אזי נוצרו השפות, הלאומים וההסטוריות המופרדות. ואיתם הריחוק, הבידול והפחד. שהרי הוא, האחרון, יצרו הבסיסי ביותר של האדם- אותו יציר שלא ישרוד בטבע בו נוצר, אילולא פחד ממה שלא הכיר. והחלנו להכליל את האדם האחר כזר, לא מוכר. והרי כולנו נקרצנו בשבלונות דומות ומחומרים זהים. אך הפחד, הפחד הוא המוביל. אמר חכם פעם כי האור, מהיר ככל שיהיה- תמיד יאחר לבוא לאחר החושך. היא בור ונכלם הוא, שהרי החושך לא קיים. החושך בהגדרתו הוא העדר אור, כפי שפחד הוא העדר תקווה. והפחד, לא יתקיים ברגע שבו יחזרו אדם לטבעם, לאחדות כמין אחד. בעוד אנו רבים על שיוכה של האדמה, אנו עובדים כולנו במרץ במירוץ למטרה אחת- השמדתה. אך האדמה נצחית היא, עד אשר יקרוס הכוכב לתוך עצמו. ואנו נוביל למותה, אך לא טרם זאת- להשמדתינו. והחול, כעוף חול- ישוב לחיים כעבור כמה מליוני שנים. הוא ישוב ויפרח, ישוב וילבב, יכרה לתוך עצמו בחלחול מים טריים. והאדם יהיה עוד שכבה באדמה, עבה מקודמותיה אך זניחה לא פחות מהן. וכל סיכוי לגדולה, או לאחווה- ישכח. אהובי אמר לא מזמן, כי תפקידו של האדם אחד הוא- דישון להמונים. ואולי נכון הדבר, שהרי ברבות הימים יתרוננו היחיד יהיה מידת הדשן שנעניק לצמחים הרבים שיצמחו על גופותינו המתפרקות. ועד אז, אני מנבאת, עוד אלפי מיתות ריקות.