זרקורים.
הפניתי אותם כל החיים- אל נקודות חיצוניות של חושך.
חושך של אחרים, חושך עולמי, חושך יקומי.
שרפתי עם חום אנרגיית האור את ליבי ממנו הוצאתי אותם, ולעיתים אף עם האור עצמו- שהפניתי אל החורים השחורים שבתוכי.
זרקורים.
כל כך אהבתי להחביא אותם.
הייתי מוציאה אותם בשקט, מבלי שהייתם שמים לב.
ואז בהפתעה, בעוצמה מלאה- מכוונת היישר אל הכוכב הקורס בתוככם, על סף החור השחור.
הייתי מאיצה את התהליך, מחזיקה את ידכם כמו בלידה- ומבטיחה לכם, שהכל יהיה בסדר.
גם אם הייתי נשרפת מבפנים.
זרקורים.
הם הפנו אותם אליי, מבלי ששמתי לב.
ומחושך גמור, שנים עשר אורות נדלקו לכיווני, והתפוצצתי.
נכנסתי לסופרנובה אינסופית, התרחבויות והתכווצויות של היקום.
יצירה של עולמות על חורבות אבק כוכבים של עולמות אחרים.
ולרגע, באמת היה למישהו איכפת, באמת היה.
זרקורים.
אם רק הייתי מבינה, כיצד האצתי את קריסת היקום מבפנים.
והכוכבים, נמסו לתוך עצמם. והבניה מחדש, כואבת היא.
אבל איני צריכה עוד, שיחזיקו בידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne