Rivendell

יריתי לעצמי ברגל כשאמרתי שאני רוצה לירות לעצמי בראש. זה עושה רושם רע, גם אם את אחרי שלושה קוקטיילים ושוט.

היו שדיברו על אוננות, עם ירוק מגולגל באורך פאלי בפיהם. היו שדיברו על נפיחות ושעשעו את כולם. זו הרי פתיחות כזו שאין שני לה, בערב שתיה חסר תקדים- בייחוד כאשר מדובר בהיכרות שטחית עם אנשים שככל הנראה תראה גם מחר בבוקר. כולם צחקו מכל האמרות, אפילו על הנפיחות. אבל מילים כמו שלי אסור להגיד, הן לא מצחיקות לעולם כשנאמרות ממני. אולי כי כולם מרגישים שזה נכון.

יצרתי לעצמי אשליה שאני מסוגלת, ולו רק לערב אחד, להיות משהו אחר. לתלוש את כבלי הדכאון הזה הרחק הרחק מהחזה, להסיר את תחשת המועקה ואת רעש יניקת החיים אשר ממסך על כל רעשי החיים סביבי ולא מעניק לי מנוח. אך בסופו של דבר, גם אם נזרע את אותו הזרע באותה האדמה, אם אשקה אותו ברעל בעוד אחרים משקים בשמחה- הרי שיצאו דברים שונים.

לגור בקומה גבוהה צמוד לציפורים היה אמור לגרום לי לנסוק אל רחבי הדמיון איתן. בנתיים, זה גורם לי בעיקר לחשוב על קפיצה ממרומן הישר אל הגינה המטופחת.

לפחות הכתיבה מתחילה לחזור.