אני מודה על האפשרות להיות בעלת מספיק כוח בכדי לעמוד על הערכים שלי ועל קווי דמותי.
החל מהיום השמשי בכיתה ג' שבו ברחתי מבית הספר עד הבית בגלל שהמחנכת הצדיקה את הילדים שהרביצו לי בכל יום,
דרך הימים השלמים שהייתי מעבירה בחטיבה בכתיבה ועם אוזניות מחוברות בכדי לא לדבר עם איש שלא האמין בדרכי,
מבעד לסירוב שלי להשתתף בנשף סיום כיתה י"ב- לאחר ששמעתי את המשפט "אל תוותרי על הנאה בשביל ערכים, ערכים משתנים",
לצד בניית הדרך המקצועית שלי שלא בדרך אקדמית במשך שנים ארוכות- עד שכל אותם אנשים שזלזלו בי כל השנים, נדהמו מכמויות האוצרות שלהם שלהם זכיתי עוד כשהם מלצרו- כסף, עבודה ניהולית, תנאים סוציאלים, קשרים בכל העולם והארץ,
ועד הויתור, הגדול, העצום- על כל זה, בשביל אותם הערכים שוב. הכוח לבוא ולוותר על הצלחה בקנה המידה של כל מי שרצית אי פעם להתנקם בו, כי אין עוד טעם בנקמה. לחזור ולהיות קטנה בעיני כולם, כדי להיות גדולה בעיני עצמי. לשים את ההכרה (החברתית) בצד, ולעבוד על ההכרה (התודעה) האישית.
עוד כמה חודשים אנחנו מתחתנים. החתונה לא תערך בארץ, ככל הנראה לא יהיה בה איש. לא כי לא רצינו את האנשים הקרובים, אלא כי הם לא מאמינים בדרכינו. היה פשוט בהרבה לחתום ברבנות ולהזמין רק את בני המשפחה הקרובים, היה פשוט בהרבה לראות את כולם מאושרים ובוכים. היה שמח לראות את כל החברים באים לכבודינו, להכיר בין המשפחות. אבל לא נעשה זאת, בגלל ערכים. בגלל מי שאנחנו, מה שאנחנו מאמינים בו. כי גם אם היינו עושים חתונה בארץ, היא הייתה אחרת. לא הייתה בה מוסיקה אופיינית, לא אוכל אופייני, לא לבוש אופייני. וגם אז, הם לא היו מאושרים. רק שהפעם, גם אנחנו לא היינו מאושרים.
אנחנו ביחד, בדרכנו. גם אם היא גוזרת בדידות ונזירות. הגבות המורמות שחווינו בכל דרך שבחרנו בה בחיים, אפילו אם היא רק ללכת ברחוב בלבוש שאנחנו מרגישים בו בנוח- יכלו למלא גורד שחקים שלם. כל לילה מודר שינה שבו תהיתי למה לעזאזל אני לא כמו כולם- למה אני לא יכולה לרצות חתונה ברבנות, להביא ילדים לעולם, לחלום על שמלת כלה וחתונה בבאר של סבא עם גופות מתות ביין שמוגשות לאורחים הגרגרניים, היה נאסף וממלא מחזורי ירח שלמים. זה התחיל מחולצות טלטאביז שהתעקשי ללבוש עד כיתה ד' למרות שכולם צחקו, וזה ימשיך עד ליום שבו אקבר בתוך עץ במקום בקבר אבן קר על אדמת רבנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne