Rivendell

פחדתי שהיא תשוב ממסעה עם קלישאות של הודו מרוחות על המצח. היא נראתה שזופה, דקיקה ומוארת יותר מבעבר. עיניה היו שקועות יותר, סמל הסמים ההודים והג'ראס שלא ראוי להקרא סם. והחיוך, לבן כמעט עד מזוייף. היא ישבה מולי ונחלי המילים זרמו ממנה כמו הגנגאס, איפה השקט שהבטיחו לנו? איפה השלווה? ואז הכתה בי המחשבה שאולי היא שקעה בשקט כדי להפיץ, כדי להאיר. אך היא ברחה כמו שהתובנות מהשיחה והנקודות למחשבה פרחו להן באוויר. הבטתי בה, מגניבה ביס בין הררי מילים להררי מילים, והכתה בי שוב האמת הכואבת לפיה אני חיה דרך אחרים. הרי, לעולם לא היתי עושה ולו רבע ממה שחברי עושים. אני מתקשה לצאת מהבלוק בו אני גרה, טיסה עבורי היא מסע מפרך שמוביל לסבל אינסופי. כל רגע שעלול להשתשבש, להשתנות, עבורי הוא סיבה מספקת שלא להתחיל את ההפרתקאה מלכתחילה. היא הבחינה בבריחתי וניסתה בכל כוחה לשאוב אותי הרחק הרחק מהבור בו אני שקועה, אך לשווא. אולי ברחה ממני כשבחרה לעזוב את השולחן בתירוצים שונים ומשונים. אך זאת לא לפני שהשאירה בידי לוכד חלומות מעשה ידיה, 
"שלא תשכחי לרדוף".

אילו רק הייתה רואה את מילותיי עכשיו, הייתה נפגעת. שהרי לא הייתה זו המציאות שלי או שלה כלל וכלל. אך זוהי מציאות החרדה השוכנת בתוכי ומקננת לה, אורבת לטרפי טרפים. אומרת שלא לצאת ולהפגש, לצאת ולדבר- רק כדי שלא תעוות גם את הטוב. הרי היא נתנה לי לדבר המון, שוחחה גם עלייץ לא הטיפה ולו במילה אחת, ניסתה לעזור בהכל. השיחה הייתה שוויונית, אף אחת לא הייתה מעלה או מטה. ואינה ברחה, אלא הודיעה לי מראש על מגבלות הזמן. אך עבור החור השחור שבתוכי, זוהי המציאות ואין שני לה. וכעת, במילים אלו, אני מנסה לשאוב אותו לתוך חור של אור.

חלומי הוא שאצליח, הלוואי וכוחו של לוכד החלומות יסייע לי במלחמה.